שביעי

י ע ל שב ח כזה בסרטים יש לפעמים רגע בו הכל קופא לרגע ורק דמות אחת מ וגלת לזוז ולעבור בתוכ הת ריט. מנ רגע בדיוני, שבו הדמות מתבוננת על המתרחש בעינ חיצונית. לפעמימ ההת בוננות החיצונית הזו קצת מגוחכת ומ צחיקה כי היא לא קשורה ל יטואציה. דמיינו לכמ רגע כזה בחיימ האמי תיימ. הנה את עכשיו באמצע יומ הולדת עמ חברות, כולמ מפטפטימ, צוחקימ, שרימ, והופ, התמונה נעצרת. יש לכ הזדמנות להתבוננ יותר לעומק בחברה ההיא ובחיוכ של ההיא, להתרפק על זה. רק לרגע קלוש. או ברגע ההוא בו כל המשפחה בנ יעה לחוצה מאוד, ממש רגעימ לפני שבת, מתח גדול באוטו, הילדימ צועקימ, יש פקק, המארח מת קשר, התינוק בוכה, ובומ, פריז על כולמ. ויש לכ הזמנות להתבוננ על תוי הפנימ הלחוצימ של אשתכ, על התומ והשובבות של הילדימ ברגע ההוא, על העוברימ והשבימ. זה נחמד, ובעצמ זה קורה לא מעט. אמנמ ההקפאה היא לא באופנ פיזי כמו ב רטימ, אבל יש פעמימ בחיימ שהכל רצ ועובד מהר, יש התרחשות שלמה, ופתאומ ברגע אחד, אנחנו מחוצ ל י טואציה. רגעי הח ד הללו תופ ימ אותי לא מעט לאחרונה. אני מתבוננת הרבה במשפחתי באמצע עודת שבת. בבנותיי באמצע ריב ילדותי רגיל, בשכניי וחבריי באמצע שגרה יומית רגילה. כעת יש לי הזדמנות קטנה, ברגע הח ד הזה, בו השנה הקשה הזו מ תיימת, לעצור, להקפיא הכל ולומר תודה. בדמיונ שלי אני עומדת עכשיו על במה גבוהה, ילדיי לצידי, המונ שקיות מונחות על רצפת הבמה, בתוכנ תעו דות, מתנות וזרי פרחימ. מתחתיי יושבימ כל האנשימ שמלווימ וליוו אותנו בשנה האחרונה: בני משפח תי, חבריו של רזיאל, חבריי שלי, חברימ חדשימ שהצטרפו עמ הזמנ, בחורי הישיבה ובני ביתי החדשימ שאימצו אותנו אליהמ בכל מובנ אפשרי, זרימ רבימ שמדי פעמ מזהימ, מביטימ, מחבקימ, כאלה שד ווקא לא מכירימ ובמילה פשוטה ותמימה מחזקימ. על ידמ יושבימ גמ כל הרגעימ המיוחדימ, הדמעות הפורצות ואלו שלא, השגרה האהובה, החגימ, הימימ הטובימ, השירימ והניגונימ, החצילימ והשוקולדימ. וואו, כמה שוקולדימ יש שמ. שאקרא כולם יושבים ומחכים בשממ, והמ עולימ לבמה אחד אחד. אני נותנת להמ חיבוק גדול, מתנה, זר פרחימ וצל"ש, על שהצליחו לש רוד אתנו את השנה הקשה הזו. אני לא מתיימרת לרגע לחשוב שהמ ע הזה תמ. הוא רק התחיל, ודרכ ארוכה עוד לפנינו. אני גמ לא חושבת שפיצחתי איזו נו חה שתאפשר לי להלכ במ ע הזה בק לות ובלי כאב. לצערי, אני יודעת שה מציאות הבלתי נתפ ת בה אנחנו חיימ ממשיכה באותו מ לול כרגע, עד יבוא גואל בקרוב ממש, וזה בעצמ אומר שאינ לי שומ פק שרגעי המשבר ורגעי הכאב צרור ברכות יש לי כעת הזדמנות, כשהשנה הקשה הזו מסתיימת, לעצור ולומר תודה. בדמיוני אני עומדת על במה גבוהה, ילדיי לצידי. אלו שליוו אותנו עולים לבמה אחד אחד, אני נותנת להם חיבוק גדול וצל"ש על שהצליחו לשרוד אתנו את השנה הקשה הזו ימשיכו לרקוד ביבנו. לצערי, עמ כל האמונה בביאת המשיח ובתחיית המתימ, רזיאל איננו, והוא ח ר, כל ככ ח ר בכל עת ועת. אבל למרות, ואולי בגלל החו ר הג דול, במ ע הזה שרק התחיל, שמלא בכל ככ הרבה אתגרימ ומפלצות גדו לות וקטנות, איננו צועדימ לבד. בשנה החולפת גיליתי באיזשהו אופנ, שדרכ ההתמודדות שלי מבטאה את דרכמ של עוד רבימ. כאלה שכתיבתי אפשרה להמ להכיר את עולמ השכול והכאב ובככ חיברה אותמ אליי, וייתכנ שהצליחה גמ לעזור להמ להבינ דבר אחד או שניימ על עצממ. אני מתפללת שה' ימשיכ ללוות אותנו יד ביד במ ע הזה, שימשיכ לדבר דרכי למי שצריכ לשמוע, ושיביא נחמה שלמה • לכולנו. ואמ אפשר, ממש עכשיו. shutterstock איור: 04.01.19 | כ"ז בטבת תשע"ט | 337 גיליון שביעי | 12