שביעי

שר ו ן ר ו ט ר 11.01.19 | ה' בשבט תשע"ט | 338 גיליון שביעי | 12 , אין דבר כזה 2019 בישראל שאינ לכ דעה ואינ דבר כזה לא לדעת. כולמ מומחימ, מנהלימ, מובילימ, מק דמימ. כולמ שואפימ להיות הכי טובימ, עדכניימ, צעירימ, מוצלחימ, מודעימ. כולמ רוצימ להישמע, להשמיע, להשפיע. מ פיקה שוטטות קלה ברשתות החברתיות כדי להיווכח במציאות הזאת, וגמ להאמינ לה. אפילו ה לב לא טומנימ ידמ בצל חת ומציגימ את המציאות שלהמ כמושלמת ומעוררת קנאה. גמ אמ ישנה הבלחה של שיתופ במצוקה, היא מלווה בתמונה חיובית ובמחשבה ומ קנה עוד יותר חיובית. אפ אחת לא תשימ תמונה לא מחמיאה שלה )אלא אמ כנ זאת פוזה כביכול מצ חיקה(. אפ אחד לא יחשופ את ציפורני הרגליימ )אלא אמ כנ הנ אחרי פדיקור ומועדות לדוגמנות(. מדי פעמ נגשימ אלי אנשימ ואומרימ לי שהמ מחכימ לכתיבה שלי. לפעמימ אני שומעת מצד שלישי, "הייתי בכותל ועמדתי ליד שניימ שאמרו 'כבר ראית את 'שביעי'? אני חייב לקרוא את הטור של שרונ'. מעבר לעובדה שזה מחזק ומ שמח, אני מנ ה להבינ מדוע מכל המלל שמציפ אותנו יבחרו לקרוא דווקא את דבריי הלא ממש משמעותיימ. אני לא פרשנית פוליטית, לא מומחית בשומ דבר, לא בעלת מפעל ח ד ואפילו עמ האומנות שלי אני לא הולכת עד ה ופ. אני אדמ די בינוני עמ מעט חנ - בהחלט לא משהו מיוחד. אז מה בכל זאת מושכ? נדמה לי שזה מתחבר לעובדה שאני מעזה להגיד בקול רמ וברור: אני לא מושלמת, אני לא יודעת, לא תמיד קל לי, לפעמימ אני על פ ייאוש או בקי צור - אני לא ב דר וזה ממש ב דר. ההודאה הזאת בשבילי, זה כמו לשחרר את האוויר שהחזקתי בריאות עד שכמ עט התפוצצתי. ההודאה הזאת מרשה לי לרדת מההר הירוק תמיד, ובאופנ מוזר לשמוח דווקא בבקעה, אפילו שקצת קר שמ ורטוב. הצורכ להיות טוב ומוצלח, לבלוט מעל כולמ, מקורו ברצונ שלנו לממש את שליחותנו בעולמ. אבל בדרכ לשמ איבדנו קצת כיוונ, איבדנו את הפ שטות, את הענווה. מרוב הצורכ לממש נתקענו על הרצונ ואותו אנו עובדימ, במקומ את האמת, הדיוק, ואת הביטול למענ המימוש של רצונו של ה'. מרוב שאיפות לפ גות, האוויר נהיה דליל וח ר חמצנ, ואנחנו לא ממש פתוחימ לשמוע אלא רק להשמיע. אולי מצרימ זה דווקא הצורכ כל הזמנ להוכיח, המרדפ אחר השלמות, אחר המראה הצעיר, האופנתי והמטופח, אחר השאיפות הבלתי פו קות שלנו. אולי מרוב שאנחנו רוצימ לצדוק ולהיות טובימ, התבלבלנו והתחלנו )ח"ו( לעבוד אלוהימ אחרימ? זה חשיבה חיובית והעצמה דבר יפה וטוב, אבל הלכנו קצת רחוק מדי עמ השיטה והעצמנו את עצמנו עד שכל אחד הפכ ל גנ המלכ, והשאר נו למלכ עצמו מעט מאוד מקומ לת מרונימ. אני לא אומרת לא לשאופ או באה בטוב אני מעזה להגיד בקול רם וברור: אני לא מושלמת, אני לא יודעת, לא תמיד קל לי, לפעמים אני על סף ייאוש או בקיצור - אני לא בסדר וזה ממש בסדר לא לרצות להיות טובימ. רק שלעיתימ מרוב שרוצימ הדופק עולה, ואתו מפל הלחצ, המחשבות מאיימות להטביע ובלי לשימ לב נכנ ות לזונ של חו ר ביט חונ. במקרימ האלו, כשהלב מתכווצ, אני יודעת שהגזמתי, שעברתי את הגבול והתחלתי לעבוד את השאיפה במקומ להתבטל למציאות. באותו רגע נשאר רק לנשופ את מלוא האוויר החוצה ולומר - 'עד כאנ'. זה רעיונ ורצונ נחמדימ אבל אני לא אמ ור עליהמ את נפשי. באופנ מוזר ומעניינ ברגע שהלחצ יורד, ברגע שאני מוכנה לוותר, רווח והצלה נפתחימ לי ממקומ אחר, שלא ציפיתי לו, והדב רימ נעשימ בקלות וביעילות. ואמ לא? אז לא. אני יימתי להיאבק במציאות, ושח ושלומ לא תעמיד אותי בני יונ - אתה • שומע???? shutterstock איור: sharonroter@gmail.com לת גובות: ………