שביעי

י ע ל שב ח 11.01.18 | ה' בשבט תשע"ט | 338 גיליון שביעי | 14 מתנהל בביתנו בשבתות האחרונות איזשהו ויכוח קטנ. הוויכוח הוליד שאלה הלכתית )או יותר נכונ מהותית( שמצטרפת ל ל שלמ של שאלות הלכתיות רבות בהנ אני ועוד שכמותי מתמודדות איתנ מדי יומ. אני אפתח ברקע קטנ. באופנ כללי אני מנ ה להשאיר את הנוכחות של רזיאל איפה שרק אפשר, היכנ שאינ פגיעה במרקמ החיימ, בילדיי, במשפחה או בקרובימ לנו. מדי פעמ, מתפתח לו ויכוח מול אור חיי החשובימ ביב השאלה כיצד לברכ בברכת האורח שבברכת המזונ. אני דרש תי בתוקפ להצמד לנו ח הרגיל: "הרחמנ הוא יברכ בעל הבית הזה ובעל ה עודה הזו", בעוד אורחיי ני ו לשנות ולומר "בעלת הבית". אני מתעקשת משתי י בות עיקריות. קודמ כל, אני באמת לא רוצה שיוציאו את רזיאל מהחיימ שלנו בכזו קלות, ומעוניינת שהנוכחימ ידאגו תמיד לזכור ולהזכיר שהוא פה. ודבר שני, בלי ציניות בכלל )וזה מאוד קשה אצלי(, אני פשוט לא מבינה למה שהוא לא יקבל את הברכה הזו? זאת אומרת נכונ, הוא לא פה בגופו, הוא לא איתנו. אבל נו, באמת נראה לכמ הגיוני לברכ "בעלת הבית" ולהשאיר אותו מחוצ לתמונה? אחרי הכל הוא עדינ בעל הבית, עדינ חלק מאוד משמעותי מכל ההתנהלות בבית הזה. ולא תמימה, אל אני לא טיפשה תדאגו. ידוע וברור לי שעצמ הויכוח מרעיד ומרטיט לבבות. אני יודעת שבעצמ ההתע קשות אני גורמת ללא מעט אי נוחות בקרב ביבתי הקרובה. אני גמ יודעת שאתמ, קו ראי שורות אלו מביטימ כעת בטק ט הזה, מזדעזעימ קצת, מצטמררימ ואולי מתקשימ להמשיכ לקרוא. ואולי זה עצמ הענינ. האלמנות הביאה איתה הרבה ת מינימ איתמ אני בוחרת להתמודד עמ החיימ. אחד מהמ הוא הרצונ להוכיח לעולמ שאני לא מפחדת. לא מפחדת להיות לבד, לא מפחדת להיות עמ הילדימ שלי, לא עמ הזכרונות, לא עמ השאלות ולא עמ הת שובות. ת מינ נו פ הוא הרצונ להראות ל ביבתי שאני לא מקבלת את המציאות כמו שהיא בכזו קלות. באופנ שיטתי ועקבי, אני דואגת שאיפה שרק אפשר נשחזר זכרונות ואירועימ שקרו כשרזיאל היה, אמ זה בחגימ ובשבתות או בנופשימ וב תמ ימימ מיוחדימ כלשהמ. באופנ מהותי מבחינתי הוא נוכח. ורוחני, ואני אדאג שלא רק אני ארגיש את זה אלא גמ באי ביתי ובני משפחתי. אתמ מרחמימ עליי עכשיו, מ כנה... היא איבדה את זה... חוששימ שאולי קצת השתגעתי, ואולי אני מתעקשת לייצר אשליה שלא קרה פה כלומ ושהוא עדינ איתנו. אז לא. גמ זה לא נכונ. אני מודעת לחלוטינ שרזיאל איננו ושהוא לא יחזור. אבל רוצה שזה לא יתקבל בכזו פשטות וקלות, ושהמורכבות תלווה את כולמ. השבוע, בשיבה טובה, בתי - אמה של אמי, נפטרה. במהלכ ימי השבעה ה יפורימ ש ופרו, החפצימ שנמצאו בביתה וההתע קות עמ תכונותיה ואורח חייה, שוב יצרו תחושה בקרב הבאימ ובני המשפחה שהיא עודנה כאנ איתנו, בעלת הבית הזה? האלמנות הביאה איתה הרבה תסמינים, איתם אני בוחרת להתמודד. אחד מהם הוא הרצון להוכיח לעולם שאני לא מפחדת. לא מפחדת להיות לבד, להיות עם ילדיי, לא עם הזיכרונות, לא עם השאלות ולא עם התשובות מנכיחה את עצמה באופנ מהותי ורוחני ככ שאי אפשר להתעלמ ממנה. הת מינ הזה לימד אותי גמ משהו עלי נו, עמ ישראל המתפלל בכל יומ לגאולה, מבקש להרגיש את נוכחות ה' בחייו בכל רגע. אני מבינה בעצמ שעד היומ אמנמ התפללתי לזה ואכנ רציתי את זה, אבל איפה זה באמת פגש אותי ביומ יומ? איפה חיי פעלו על פי התפילה הזו? מאז לכתו של רזיאל אני מרגישה שהצי פיה לגאולה היא לא רק חלומ בהקיצ אלא משהו הרבה יותר מחייב. כל תכנונ ומחשבה עתידיימ מכילימ אצלי כיומ אפשרות למפלט למקרה שהיא אכנ תגיע, הגאולה המיוחלת. אני מבינה היומ שנוכחות היא לא רק בגופ, ובעצמ היא בעיקר לא בגופ אלא ברוח, במורשת, בעוצמות בלתי מוגבלות בחומר. ובעצמ, הנוכחות נותנת משמעות חדשה למילה. • חיימ. shutterstock איור: