שביעי

18.01.19 | י"ב בשבט תשע"ט | 339 גיליון שביעי | 10 שר ו ן ר ו ט ר לקרוא בשבת שעברה סיימתי פר על מושתל כבד. כש יפרתי לח ברותיי על ככ הנ עיקמו את הפרצופ, "למה לכ לקרוא פרימ כאלו?". ובא מת אני ח ידה של יפורימ טרגיימ, גמ כשה ופ לא תמיד טוב. "מעוניינת לק רוא פר על אישה שנפטרה בתאונה אכ חזרה לחיימ כנגד כל ה יכויימ?", "רוצה פר שכתב פ יכיאטר שנולדו לו שני בנימ אוטי טיימ?", "או פר על ילדימ שהוריהמ נרצחו בפיגוע מול עיניהמ?", "על אישה שהצילה את ילדיה משריפה אבל נכוותה אנושות בכל גופה?" )כולל צילומימ מתהליכ החלמתה(. התגובה הטבעית והאינ טינקטיבית היא אולי לברוח כל עוד רוחי בי, אבל אצלי זה הפוכ. אני נמשכת ל פרימ כאלו, גומעת אותמ בשקיקה, נכנ ת לעובי ה יפור ומדמיינת את עצמי בכל יטואציה - מה הייתי עושה, איכ הייתי מתמודדת, האמ הייתי עומדת ביי ורי התופת הללו? האמ הייתי מצליחה להיות גיבורה כמו כל הגיבורימ הללו? אמ להודות על האמת, ה פרימ האלו נוגעימ בעומקנ של החרדות הכי גדו לות שלי. אני לא מחשיבה את עצמי כאדמ חרדתי, ועל רוב רובנ של הח רדות הקיומיות אני מצליחה להתגבר. אבל כשמדובר באיומ על הבריאות או החיימ של הקרובימ והאהובימ שלי - עמ זה אני לא מ וגלת להתמודד. זה כמו תהומ שחורה שחורה, בלי תחתית ובלי ופ. תהומ אפלה וראשיתית שאי אפשר לה. אז תעקמו גםאתםאתהפרצוף ותשאלו - למה למענ ה' אני קוראת את ה פרימ שעו קימ בדיוק במה שאני הכי מפחדת ממנו? התשובה היא כי זה הפוכ על הפוכ. אני לא מ וגלת להתמודד בעצמי עמ הפחד, לא מ וגלת להתבוננ או לגעת בו, אז אני קוראת על אחרימ במטרה לפרק קצת את החושכ, את הלא נודע, את הייאוש והאפלה. באופנ מוזר ההתמודדות של אלו שעברו את הגרוע מכל, גמ אמ ה ופ אינו אופטימי ומ עודד, מרככת מעט את החרדה, כאילו מישהו עשה לה מ אז'. איכ אמרה לי חברה, "בעלה הצדיק והטוב של חברה שלי נפטר מדלקת הוא היה. 33 ריאות שה תבכה. רק בנ כששמעתי על זה הייתי שבורה כמה ימימ. בקושי גררתי את עצמי לשבעה. ישבתי שמ עמ האישה שרק איבדה את בעלה, והיא אמר לי בהומור: 'הוא פרש בשיא', וגמ הו יפה 'עכשיו מתחיל המ בחנ האמיתי שלי לקיימ את העצות של רבינו'. יצאתי מהשבעה מעודדת. היא, שאיבדה את בעלה, חיזקה אותי!". אולי אחרי שהגרוע מכל מתממש בחייכ, אתה מקבל כוחות אחרימ להתמודד איתמ ועוזר גמ לאחרימ להתחזק. שאני קו זו לא הסיבה היחידה ראת את ה פרימ הללו בשקיקה. בתה ליכ הקריאה נוצרת הזדהות. אני ממש הפחד הגדול שלי אני חיה את הטרגדיות דרך הסיפורים, מה שמביא אותי לתחושת הודיה מוגברת על כל המתנות שה' נותן לי. באופן מוזר, ההתמודדות של אלו שעברו את הגרוע מכל מרככת מעט את החרדה, כאילו מישהו עשה לה מסאז' חיה את הטרגדיה, מה שמביא אותי לת חושת הודיה מוגברת על כל המתנות שה' נותנ לי. תחושה שביומיומ השגרתי נמצאת )במקרה הטוב( על אש קטנה. הרי הטרגדיה, כמו כל דבר בחיינו, היא לטובה. היא נועדה לגרומ לנו להתמו דד עמ מצב שדורש מאיתנו תעצומות נפש, בנייה והערכה של המציאות שלנו מחדש. היא המצרימ שב ופו של דבר ישלחו אותנו לחופשי ויגרמו לנו להפוכ לעמ ולקבל את התורה. אז עשיתי חשבונ פשוט )וזה לגמרי מומצא אז אל תקחו את זה כהמלצה(, אמ אני אחיה את הטרגדיה של האחר עד כמה שאני יכולה, אולי אצליח לעקופ ולה יר את הדינימ. אולי אצליח לצאת ממצרימ, גמ אמ לא ממש הייתי שמ • בגופי אלא רק בנשמתי. Freepik איור: sharonroter@gmail.com לת גובות: ………