שביעי

י ע ל שב ח 25.01.19 | י"ט בשבט תשע"ט | 340 גיליון שביעי | 8 הוא לא ה יפור שלי. הסיפור שלה למרות שהוא היה יכול להיות. שלי, או שלכ או של כל אשה אחרת. כי אחרי הכל אינ לנו מושג איכ העולמ הזה עובד ואיכ עובד ההיגיונ של ה'. ובכל זאת, ה יפור שלה קצת שלי, כי ככה אני בוחרת לראות אותו. ה יפור שלה התחיל פחות או יותר כששלי התחיל. קצת אחרי. אני תמיד מתמרמרת על זה שב יפור שלה הייתה לה הכנה. אני הכנתי אותה בעצמ. הרצח של רזיאל הכינ. היא באה לנחמ אותי, עמ בעלה, שניה אחרי שקנו רכב לרא שונה, שניה לפני יומ הנישואינ השביעי שלהמ. היא באה כי ה יפור שלנו נגע בה. וגמ כי בעלה וגי י היו חברימ. היא עמדה שמ, בביתי. מתבוננת, מהרהרת. בטח תהתה לה מה יהיה אתנו. מה עמ הילדימ, מה עמ ההורימ שלו. היא לא העזה להתקרב אליי, מה לה ולי? היא לא העזה לנחמ אותי, איכ אפשר בכלל? מה היא מבינה בנשימ כמוני? היא רצתה מאוד, אבל לא העזה. המ חזרו הביתה, לילדימ שלהמ, בטח חיבקו אותמ קצת יותר חזק. בטח דיברו ביניהמ קצת על החיימ שלהמ, על החיימ הטובימ הרגילימ. אולי ה פיקו לשכוח אותי. ולהמשיכ בשגרתמ. המ לא ידעו. היא לא ידעה, שגמ היא, כמוני, נבחרה. היא לא ידעה שבעוד כמה ימימ אני זו שאגיע אליה לנחמ אותה. אגיע לחבק אותה על אבדנ בעלה איתמר. לא היה לה מושג שהנה, ממש תכפ, גמ היא, תתחיל להבינ בנ שימ כמוני. עד שהתחיל ה יפור שלי, יפורימ כאלה לא נגעו לי. זה לא שלא כאבתי אותמ, אבל זה היה כאב אחר, רחוק, כאב שאפשר לבלוע. אבל אחרי ה יפור שלי, הגיע ה יפור שלה, והוא כאב לי. ועדינ כואב. כמעט כמו ה יפור הפרטי שלי. קוראימ לה מרימ. אבל היא יכלה להיות גמ שלומית, או טליה או חנה. היא גרה פה ב ביבה, באחד היישובימ ליד. יש לה ארבעה ילדימ, קטנימ, מק ימימ. יש לה אחימ ואחיות, אחת מהנ חברה הכי טובה שלי. ויש לה גמ אותי. יש לה חברימ וחברות טובימ מאוד, תומכימ מאוד, חלקמ המ בני משפחתי. ועדינ, ה יפור שלה הפכ לקצת שלי כי ככה בחרנו. שתינו בחרנו להקשר. באותו לילה ארור, בלילה הארור שלה. בחרנו להפוכ לאחיות. זה לא שאנחנו שונות מכולכמ, זה לא איזה מועדונ יוקרה לנבחרות בלבד. זה גמ לא שאני משלימה לה איזה חו ר או היא לי. ממש לא. אני לא איבדתי את מה שהיא איבדה. כל אחת מאתנו איבדה משהו אחר לגמרי. אבל יש משהו בחוויה דומה שמאפשר לשתפ יותר בנוחות. יותר באינטימיות. קשר דם היא לא ידעה, שגם היא, כמוני, נבחרה. היא לא ידעה שבעוד כמה ימים אני זו שאגיע אליה לנחם אותה. אגיע לחבק אותה על אבדן בעלה איתמר. לא היה לה מושג שהנה, גם היא, תתחיל להבין בנשים כמוני זה נותנ מעט יותר כח לדעת שאיפשהו בעולמ יש אישה שיכולה להבינ אותי איפה שאחרימ לא. שבמקומ כלשהו יש משפחה שעוברת, כמונו, חגימ לבד, ימימ מיוחדימ לבד, לילות לבד. אבל זה גמ קשה, הידיעה שאני לא היחי דה שקשה לה. הידיעה שה יפור הקשה שלי מתרחש פחות או יותר אצלה. או אצל אחרות. את היומ בימים אלו הם מציינים ההוא הפרטי שלהמ. היומ שבו היא הפ יקה לנשומ והחלה ללמוד את הפעולה הזו מחדש. חיבקתי אותה אז. היא חיבקה בחזרה. אחבק אותה גמ עכשיו. חיבוק • שרק היא תבינ. צילום: וועד הישוב הר ברכה