שביעי

08.03.19 | א' באדר ב' תשע"ט | 346 גיליון שביעי | 10 י ע ל שב ח אני מת כל שנה, משנכנס אדר חילה לבכות. זה התחיל לפני בערכ חמש עשרה שנה, הייתי נכנ ת לדכדוכ ומדי פעמ מתבכיינת על כל מיני שטויות. תולה את זה בחו ר איזונ הורמונלי, פ יכומטרי כושל, מריבה עמ אחות או חברה, או תמ כאב מזדמנ. עד שעליתי על זה שזו תופעה שחוזרת על עצמה כבר הייתי אמא לשלוש. תמיד קרו באדר כל מיני דברימ שגרמו שנימ, 8 לי לדיכאונ, למשל באדר לפני כשמרימ שלי נולדה היא הייתה תינוקת מושלמת. כזו שאוכלת וישנה רוב היומ ובכיה היה נדיר מאוד. שלושה שבועות אחרי שנולדה, רזיאל קיבל הצעת עבו דה בהשגחת כשרות ב ינ, ונשארתי אני, אמא לשלוש בנות כשהגדולה בת שלוש וחצי והתינוקת עוד לא בת חודש, בביתי החדש בחוות גלעד. לפני שהוא ט בוצע בחווה הר של בית מוכ אלינו ומעצר של כל יושבי הבית, ושבוע אחרי שט אירע פיגוע קשה מנשוא שטלטל אותנו באופנ עוצר נשימה, רצח משפחת פוגל. קשה לתאר את הימימ ההמ, שהיו עבורי קשימ נפשית אבל בעיקר מאתגרימ. ימימ בהמ רק למדתי להבינ איפה אני גרה ולמה הכנ תי את עצמי. בהמ גמ הבנתי שאמ אני רוצה לאפות חלות לשבת כדאי לחשוב על זה כבר מיומ חמישי, כי בשישי אינ יכוי להפעיל תנור. או אמ אני מזהה זרמ חלש במימ בפתיחת הברז, זה הזמנ לאח נ בק בוקימ כי כנראה שהמימ עומדימ להגמר עד שיבוא שלומ. הפ קות המימ והחשמל החוזרות ונשנות היו עניינ שבשגרה, והחיימ ביב הילדימ שאבו אותי מאוד. הימימ הק שימ ההמ היו באדר. כרגיל. בבית הוריי. עברתי את פורים לבד, אבל אני כבר הייתי רגילה להיות בדכדוכ הפורימי הרגיל. בשביל רזיאל זה היה חדש. אני זוכרת את שיחת הטלפונ ביומ לאחר הרצח ההוא, בו הוא ממש בוכה ולא מצליח להשלימ משפטימ, ואת המשמעת העצמית שלו ש"עכשיו אדר וחייב לשמוח". ואני זו כרת אותי מגחכת לי בשקט, בהבנה שעל שמחת פורימ כבר מזמנ ויתרתי. חברה שהייתה עדה לשינויי מצב הרוח הללו הביאה לי קטע קריאה קצר על הנ יונ להיות בשמחה דווקא בפורימ. אני יושבת וקוראת את תיאור המחלה בה חליתי, מחלת 'עצבת האדר'. שזו מחלה שהמצא תי, וה ימפטומ שלה הוא עצבות, אבל רק בחודש אדר. ולפתע אני מבינה שהיא משהו ידוע ומוכר! המדהימ מכל היה, שגמ נית נה תרופה שנו תה ונבדקה ונמצאה תקינה ויעילה, ובלי תופעות לוואי. לא נרפיתי ממחלה זו, בכלל לא. אדר מהווה אצלי זמנ מועד לפורענות ולד כאונות, לחו ר בלנות ועצבימ בלתי נשלטימ. אבל מאז הבנתי את ה וד ההוא אני טיפה רגועה יותר, יודעת שזה בר חלופ. אז מה הדיאגנוזה דוקטור? ובכנ יקירתי, את לוקה במחלה התוקפת אנשימ שיש להמ שמחה פנימית, כאלה שהחיוכ שלהמ בולט ולרוב מעורר קנאה, שהמ שמחימ במה שיש להמ ואיפה שלא תניחי אותמ המ תמיד ימצאו מה טוב בו. כנ דו קטור, זו בהחלט אני. מחלת חודש אדר בימים ההם הבנתי איפה אני גרה ולמה הכנסתי את עצמי. הפסקות המים והחשמל החוזרות בחוות גלעד היו עניין שבשגרה, והחיים סביב הילדים שאבו אותי מאוד. הימים הקשים ההם היו באדר. כרגיל מאוד המחלה הזו מגיעה בזמן פציפי, בדיוק בזמנ בו כולמ מצפימ ממכ לקומ על הרגלימ, לרקוד ולצחוק. המח לה משביתה את היכולת הטבעית לשמוח באופנ טבעי. באמת דוקטור, זה נורא! ומה התרופה לככ? קודמ כל, לדעת שזה חולפ מאליו ברגע שנגמרימ ימי פורימ. דבר נו פ, לייצר לעצמכ מקורות שמחה חיצוניימ, כמו שופינג או ביקור בימ. אל תעשי לעצמכ חיימ קשימ בי מימ האלו, תאכלי כמה שוקולד שבא לכ והדיאטנית תחכה ב בלנות. ודבר אחרונ וחשוב, תני מעצמכ בלי לוותר על עצמכ. תני מכל הלב מבלי לאבד אותו, את הלב. אז עד שתמצא תרופה שתצמית את המחלה מהעולמ, אני מכינה את עצמי לאדר שבפ תח, אני משנ ת מתניימ, מתרחקת מהעולמ, מחזקת את שרירי השפתיימ והבטנ ומתפללת שהשנה אצליח להשתמח, כמאמר ד י רבי • נוביצ' עליה השלומ. ושיעבור בקלות. shutterstock איור: yaels@shvii.co.il …… …