שביעי

08.03.19 | א' באדר ב' תשע"ט | 346 גיליון שביעי | 8 שר ו ן ר ו ט ר sharonroter@gmail.com ……… ש"משנכנ אדר מר כולנו יודעים בינ בשמחה", אבל יש משהו נורא מלחיצ באמירה הזאת, ובכלל בחובה לשמוח. יש בי איזה פנ מרדני ששואל 'וואלה, ומה אמ לא בא לי? ואמ אני לא מרגישה את זה?'. מצווה או לא מצווה, איכ אפשר להגיד לבנ אדמ איכ להרגיש? כשאני מ תכלת לאחור אני מרגישה שעברתי כל מיני שלבימ עמ המושג 'לשמוח'. פעמ, לפני התשובה, השמ חה הייתה באה מריגוש. הופעה, מ יבה שווה, צילומימ - ככל ש פ הריגוש היה גבוה הייתי עפה גמ עמ השמחה. ואיזו שמחה מפוצצת זאת הייתה, כל הגופ מלא זרמימ, הלב בעננימ, מרגישימ בפ גת העולמ ורק רוצימ לצעוק 'כמה טוב'. זה נשמע ממש מדהימ, ובאמת זה ככ אבל רק כל עוד זה נמשכ. לשמחה שבאה מריגוש יש לצערי מחיר לא פשוט כלל. כי אחרי שהרי גוש מ תיימ, מגיעה הנפילה. ממש כמו שהייתי בעננימ, ככה יורדימ לצד ההפוכ, למטה, לתהומות הנשייה. במשכ שנימ זאת היתה השמחה שהכרתי וגמ הייתי מוכנה לשלמ את המחיר שהיא גבתה. שמחתי ואחר ככ בלתי וחוזר חלילה, במעגל ק מימ קצת אכזרי. הרגשתי לראשונה כשנהייתי אמא שגזלו ממני את השמחה. אולי כי כבר לא יכולתי לעופ על עצמי כמו פעמ, או שהתאבלתי על אובדנ הזמנ הפרטי שלי. או שהרגשתי שאבד בי המקומ בו הרשיתי לעצמי להיות קצת ילדותית, כי עכשיו אני אמא ויש לי אחריות, ושזה הזמנ של הילדימ להיות ילדימ ושל ההורימ להיות הורימ. אז נהייתי הרבה פחות שטותני קית והרבה פחות קלילה ועליזה. נדמה לי שבעלי עד היומ מתאבל על אותה שרונ שנעלמה לו, אבל יאמר לזכותו שהוא למד לקבל ולאהוב גמ את החדשה. ככל שרבו חובותיי בעולמ )כלומר שהתרבו הילדימ( ככ הבנתי לעומק את המשפט 'החיימ זה לא פיקניק'. כי לפני הילדימ עשינו הרבה פיקניקימ והיה ממש כיפ, אבל עכשיו זה נהיה מ ור בל - עגלות, תיקימ, אוכל, מוצצימ... מי רוצה לצאת ככה לפיקניק? אורות התשובה החזירו בי את השמחה, אבל עדיינ הייתה זו שמחה של ריגוש, של גילוי חדש, של ריענונ מהול ב קר נות ופחד. הצעידה המהו ת, הבדיקה, החיפוש - כל אלו לוו בהמונ אור כמעט מ מא, אבל נעימ נעימ. אבל גמ האור הזה נגנז עמ הזמנ, והשיגרה, החובות ועול המצוות שוב העיבו על חיי. "תשמחי" אמר לי רבי נחמן אהובי, "זה העיקר, זה הכי בריא, הכי טוב, ככה צריכ לחיות". "אבל רבנו", אני בוכה "אני לא שמחה. על אפ כל המתנות שה' נתנ לי אני כפויית טובה שלא מצ ליחה באמת לשמוח". "השמחה שלכ אינה תלויה בדבר. תעצמי עיניימ ותרגישי אותה בתוככ". עצמתי ועצמתי חזק, ועדיינ הר גשתי רק את הדכדוכ הרגיל והמעיב. עברו עוד שנימ של חקירות, וב ופו של דבר קלטתי שהפרשנות שלי למילה ... ֶ ישׁ ִ מ ֶ ישׁ ִ מ הפרשנות שלי למילה 'שמחה' היא זו שדופקת אותי, ואולי זה יצר הרע שמתייצב בכל פעם שמתחילים לשיר '. אז תקשיב טוב יא מוצץ דם, אני מצאתי איך ֶ ישׁ ִ מ ׁ ֶ יש ִ 'מ להערים עליך כי אני לא מוכנה יותר לוותר על החיות שלי 'שמחה' היא זו שדופקת אותי, ואולי זה פשוט יצר הרע שמתייצב לאלתר בכל פעמ שמתחילימ לשיר 'מִישֶ מִישֶ'. הרשע הזה אורב בפינה ומחכה לרגע שירימו לנו לוולה, כדי שח ושלומ לא נזכה לשמוח. אז תקשיב טוב יא מוצצ דמ שכמותכ, אני מצאתי איכ להערימ עליכ, כי אני לא מוכנה יותר לוותר על החיות שלי. אני כבר לא מחפשת את הריגושימ, וגמ לא מחפשת לשמוח. אני מ תפקת ברגעימ קטנימ של נחת, של מתיקות פשוטה. רגעימ בהמ הבור לרגע נ תמ ואזור החזה מתמלא הקלה ונעימות. אמ זה כשהפעוט שלי רוקד או אחרי שיעור פורט כשהאדרנלינ ממלא את הגופ, או כשאמרתי לעצמי "לא אכפת לי מאפ אחד ומשומ דבר. עכשיו אני מב וטה". כל אחד והטריקימ שלו. העיקר להרגיש לפחות פעמ ביומ 'מִישֶ מִישֶ', אפילו אמ • חודש אדר כבר עבר. shutterstock איור: