שביעי

15.03.19 | ח' באדר ב' תשע"ט | 347 גיליון שביעי | 10 יודע כל מי שהכיר את רזיאל לומר שהחלק העיקרי של התקשורת שלו הייתה בהומור. ועמ זאת, הוא היה אחד הבכיינימ הגדולימ שפגשתי בחיי. תירה? לא בהכרח. כשהתחתנו, באו אליי אנשימ שונימ שהכירו אותו ותהו איכ אני מצליחה להשאר רצינית לידו ואיכ אני לא כל היומ נשפכת מצחוק ממנו. במשכ השנימ, בכל מקומ שנכח, בישיבה, בגוש קטיפ, בעמותות השו נות, כולמ ידעו שאמ הוא ב ביבה אינ מה לדאוג, יהיה מצחיק. אני זוכרת, עוד כשרק הכרתי אותו, ט נו עמ עמותת 'חברימ לרפואה' למ חנה עמ הילדימ, כל הטי ה הייתה רוויה בהמונ שמחה ורגעי צחוק בלתי נשכ חימ. רגע לפני חזרתנו לארצ, התבש רנו בבשורה קשה מאוד, בנו התינוק של אחד המתנדבימ לא התעורר ומת במיתת ערי ה. לכולנו היה מאוד קשה לשמור על המורל בעקבות הבשורה. גמ לרזיאל. אבל הוא הצליח להפריד, הצליח להמשיכ להצחיק ולצחוק, מדי פעמ מחה דמעות ב תר והמשיכ לשיר ולשמוח מבלי שי דעו החניכימ מה עובר עליו מבפנימ. בשנימ הראשונות לנישואינו בהחלט היה לא פשוט להיות רצינית ב ביבתו, ואני אחת שקל להצחיק אז בכלל. עד שהתרגלתי. זאת אומרת, עד שנכנעתי לחיימ מלאי צחוק. באופנ טבעי, רוב חב ריו הטובימ שא פ לאורכ השנימ, ניחנו גמ המ באותו חוש הומור בריא שאיתו המ תקשרו עמ העולמ ואחד עמ השני. כל מפגש עמ חברימ נגמר עמ דמעות בעיניימ, בקטע טוב אני מתכוונת. אני מנ ה לשחזר בדיחות או אירועימ מצחיקימ כדי שתבינו למה אני מתכ וונת, אבל יודעת שזה לא יצחיק אז אתמ תאלצו להאמינ לי. שתמיד היה חוש ההומור שלי, דומיננטי בחיי, החמיר מאוד בעקבות הרצח. זה התחיל כבר בימי השבעה, באחד הימימ הגיעו כל חבריו של רזיאל מהעמותות השונות, שמ היה ידוע שהמ נתנו דרור ופרא ליצר המצחיקול שלהמ ולא בחלו באמצעימ להצחיק את החני כימ ובני משפחותיהמ. המ הגיעו ומיד התחלתי לבכות, מה שהיה נדיר למצוא אצלי בימי השבעה בהמ בכיתי מעט מאוד. כשהגיעו כל המצחיקימ האלו, כולמ עמ חיוכ גדול על הפנימ ועיניימ דומעות, לא שלטתי בדמעותיי. פשוט נשברתי. לאחר מכנ התיישבו כולמ והתא פו במעגל גדול, שגדל וגדל עמ הזמנ. לפתע שמנו לב שהמעגל היה מורכב מחבורת פצועימ, כל אחד עמ פציעתו. זה יתומ, זה נכה בלי רגליימ, זה פו טראומטי, זה חולה, זו אחות שכולה. כל אחד הביא את המקומ הכואב שלו בצורה היחידה שהתאימה לנו באותו רגע, בצחו קימ. במשכ שעות, ישבנו במעגל, תופ ימ את הבטנ ולא מפ יקימ לצחוק. אנשימ אחרימ שהגיעו באותו הזמנ לנחמ אות נו לא ממש הבינו את מה שקורה, חלקמ נבהלו וברחו וחלקמ הצטרפו לאוירה. התיישבתי כשנגמר אותו הערב דמעות של צחוק כשהגיעו לשבעה החברים המצחיקים של רזיאל, כולם עם חיוך גדול על הפנים ועיניים דומעות פשוט נשברתי. לאחר מכן התיישבנו במעגל, תופסים את הבטן ולא מפסיקים לצחוק. מנחמים אחרים לא הבינו מה קורה בחדרי, מנגבת את דמעות הצחוק ונושמת לרווחה, ופתאומ מגלה שזו הפעמ הרא שונה שהצלחתי לנשומ לרווחה מאז הרצח. הרגשתי כאילו בכיתי במשכ שעות ארו כות והוצאתי הכל החוצה. עמ הזמנ חזרו על עצמנ יטואציות כאלה בהזדמנויות שונות. עמ הזמנ למדתי להבינ שהמקומ הנפשי הכואב המשווע לצאת החוצה מ ו גל למצוא לעצמו נתיב גמ באמצעות הצ חוק ולא רק באמצעות הבכי. בשבילי זה היה מאוד מעודד, כאחת שמתקשה לב כות, הצחוק הרבה יותר מוכר לי ואהוב, ושמחתי לגלות שהוא יושב על אותו המ נעד בנפשי. וכנראה גמ בנפשו. אני חושבת שאת המתנה הזו שרזיאל הוריש לנו אנחנו מנצלימ פה בשפע ובלי להתקמצנ. הבית הזה מלא שמחה, ציניות, בכי והומור, מכל הצבעימ, מו תאמ לכל הגילאימ ובמינונ גבוה, הכי • גבוה שאפשר. י ע ל שב ח yaels@shvii.co.il …… …