שביעי

22.03.19 | ט"ו באדר ב' תשע"ט | 348 גיליון שביעי | 6 שר ו ן ר ו ט ר ועדיינ לא התח כבר אחרי פורים לתי לנקות לפ ח. אני מ תובבת בבית, ובכל מקומ שעיניי נחות עליו רובצת ערימה מאיימת של משימות. ככל שהימימ חולפימ רמת הלחצ עולה ואליו מתוו פת בשקט האויבת הכי גדולה - החרדה. לפעמימ אני תוהה, למה ה' ברא בנו מידות מ וימות כמו קנאה, כע , טינה ובעיקר חרדה. בפחד יש הגיונ - הוא נועד להגנ ולגרומ לנו לשמור על עצמ נו. אבל חרדה? זה האק טרימ של הפחד, והלא השאיפה היא להגיע לאיזונ, לא לקיצוניות. נכונ, היו קיצונימ וקנאימ שזכו לכבוד גדול מבורא עולמ כמו פי נח ויעל, אבל היומ נקודת ההנחה היא שכולנו גמ ככה על הקצה, שאפשר בלי מאמצ להגיע מאפ למאה תוכ שניה, אז איכ בכל זאת מגיעימ לאיזונ? ובכלל, זרמ שלמ בחר לקרוא לע צמו 'חרדימ'. וואלה, זה עובד להמ לא מעט זמנ. נכונ, זו לא חרדה קיומית אלא חרדה לדבר ה'- אבל מי בכלל רוצה לחיות בחרדה כלשהיא? כשחזרנו בתשובה ליווה אותנו הצ דיק האולטימטיבי - רבי נחמנ מבר לב, שלימד אותנו אהבת ה'. יראה גמ הייתה חלק מהלק יקונ שלו, אבל אני מודה שמעולמ לא הצלחתי להבינ ולהרגיש את זה. גדלתי בבית שבו לא היתה יראה, לא מההורימ ולא מהמורימ. הגישה הייתה, "המ חייבימ לי ואני לא חייבת להמ". חלק מה יבות שלקח לי כל ככ הרבה זמנ להתחבר לדת היהודית נבע משיעורי התורה בבית ה פר, בהמ התחושה הייתה שלא משנה מה אעשה - אינ לי יכוי עמ אלוקימ כי תמיד אצא מופ דת. זה כיש לונ ידוע מראש, אז למה בכלל להתאמצ? ומי בכלל רוצה להצטרפ לדת כזאת שבה אלוקימ כל הזמנ כוע ולא מרוצה? עמ בשורת כשרבי נחמן הגיע האהבה, התהפכ עלי עולמי. אבל החרדה העקשנית הזאת בכל זאת מחלחלת בכל דק הכי קטנ שהיא מוצאת. לפעמימ אני בהלמ מאיכ שהיא נדחפת עד שהיא מצ ליחה לשתק אותי, או למנוע ממני לעשות דברימ שממש בא לי לעשות. להזמינ מש פחה של חברימ טובימ עמ שישה ילדימ לשבת? חרדה. לעשות מ יבת יומולדת לקטנ? חרדה. בת מצווה? וואחד חרדה )ובאמת לא עשיתי(, אז לנ וע לחו"ל עמ הגדולה )ערב לפני לא ישנתי בלילה מרוב דמיונות שתיארו לי בפרוטרוט איכ הכל עומד להתפקשש(. והכי גרוע - פ ח! החג שבו אני אמורה להוציא את החמצ, גורמ לי להחמיצ כל ככ. אני מרגישה כל ככ טיפשה שהחרדה מתיישבת על מצוות וקדושה, מוצצת לנו את המיצ וגורמת לי לצאת קירחת מכאנ ומכאנ. אני יודעת שהחרדה היא לא רק מנת חלקי. בעולמ המודרני של היומ היא לא פו חת על אפ אחד ואפילו ילדימ קטנימ ובלימ ממנה. תרופות נגד חרדה שכי חות כמו אקמול, ובתל אביב כל אחד מעשרה תושבימ משתמש בהמ. אז איכ בכל זאת מתגברימ על המכה הזאת? השיטה שלי היא כמו בכל תחומ בחיי: קודמ כל אני מזהה שיש מצוקה חרדה להזמין משפחה של חברים טובים עם שישה ילדים לשבת? חרדה. לעשות מסיבת יומולדת לקטן? חרדה. בת מצווה? וואחד חרדה, והכי גרוע - פסח )הדופק מתחיל לעלות והחזה או הבטנ מתכווצימ(. באותו רגע אני מנ ה לבדוק מאיפה מגיעה המצוקה הזאת )בדרכ כלל מפגיעה מ וימת באגו, אכזבה עצמית, אשמה(. ואז אני זועקת לקדוש ברוכ הוא: "ה' תשחרר אותי, בחייאת. קח ממני את החרדות ותניח לי לחיות בפשטות ותמי מות. אני לא יכולה בעצמי להתגבר על זה. אני תקועה בלופ. אל תעמיד אותי בני יונ כי אני לא אעמוד בו. זו מצווה שלכ אז תעזור לי לדייק ולאזנ ולהגיע בשפיות. אני לא אמות על הפ ח הזה". אני צועקת עד שאני נרגעת, ואז מתגלה בהירות המחשבה ואני מצ ליחה להבחינ בינ עיקר לטפל ולרדת מהעצ הגבוה שטיפ תי עליו. ואמ זה לא עובד? אז כמו שאמרו אבותינו )או היו צריכימ לומר( 'לא מצאתי לגופ טוב אלא • הדחקה'. sharonroter@gmail.com ……… shutterstock איור: