שביעי

03.05.19 | כ"ח בניסן תשע"ט | 353 גיליון שביעי | 14 אני לא עולה לקבר נתחיל מהסוף, של רזיאל ביומ הזיכרונ. אני לא מתייחדת עמ זכרו ביומ הזה. את הצפירה אני כנראה אשמע מבית העלמינ הצבאי איפשהו במקומ אחר. זה לא שיש לי חלילה התנגדות כלפי מי שעושה את זה, אבל אני באופנ אישי לא. ועכשיו, מהתחלה. חשבתי לי... איזו זכות לנו, שיש יומ בשנה לזכור. זה לא שצריכ יומ כדי לז כור אותו... אל תשלו את עצמכמ לרגע, הלוואי שהיה רגע קל בשנה שאפשר היה לשכוח. אבל זה מדהימ, שיש יומ אחד בו יש הזדמנות להתייחד כעמ בזיכרונ. לזכור באופנ לאומי, כללי, כי באזכרות זה פרטי יותר. אישי יותר. או רק באזכרות זה רק שלי. שלנו המשפחה. באזכרה זה רק פרטי עליו. הוא וה יפור האישי שלו. אבל ביומ הזיכרונ זה לאומי מטוש טש יותר, לא ממוקד. זה לזכור שא נחנו מדממימ, ושכתמ הדמ הזה מדמו של בעלי הצטרפ לעוד כתמימ קיימימ. שביחד יוצרימ מנ הדפ כזה, לא משו רטט. יצירה גדולה, מזעזעת ומחרידה, אבל עוצמתית, בולטת ובועטת כדרכנ של יצירות אמנות. זה משמש אותנו למנ מ כ של גבורה, מ כ של חיימ, תמורת חיימ. תמורת חיינו. יומ הזיכרונ מבחינתי הוא יומ בו באופנ דמיוני אנו מאגדימ את כל הנו פלימ תחת שמ אחד גדול, בעל עצמה, חוזק, חו נ, גבורה. לשמ נכני אותמ. את החיילימ, אלו שנפלו בקומ המדינה, אלו מהמלחמות, מהמבצעימ, מפיגועי הטרור, מכוחות הבטחונ, אלו הימנימ, השמאלנימ, הדתיימ, החילונימ, החר דימ, ואלו הלא יהודיימ שגמ מ רו את חייהמ למענ חיינו. יש בנו, בעמ הזה, יכולת נפלאה ומיוחדת להתייחד ביב כאב. לש כוח לרגע את המפלג ולהתחבר לעצב שמצליח לשמור עלינו יחד. איזו זכות היא לנו שאפשר לרגע לעצור ולמלא איזושהי באר ק ומה בדמעות של כאב משותפ. ומהבאר הזו להשקות את ילדינו ואת אדמתנו ולהצמיח ולהרוות ממנה את האחווה הזו, השמורה רק לנו באופנ יעודי ממוקד מטרה. אני לא חושבת שהיומ הזה הוא שלי, אלמנה שאיבדה את בעלה בפיגוע טרור, או של כל אחד אחר שאיבד משהו יקר בשביל המדינה. אנחנו לא צריכימ את יומ הזכרונ כדי לזכור. היומ הזה הרבה יותר גבוה מזה. הוא מיועד לי ולנו כעמ, ככלל. ולא בשביל לזכור את מי שנשאר, אלא בשביל לה טמיע בנו את מי שהלכ. בדמייך חיי היום הזה הוא לא שלי, אלמנה שאיבדה את בעלה בפיגוע טרור. הוא הרבה יותר גבוה, הוא מיועד לנו כעם. ביום הזה אתייחד עם אחרים, אנסה לכאוב על לכתם למעני, למען ילדיי ולמען עמי אז אני לא עולה לקבר שלו ביומ הזכרונ. לא באופנ רשמי. יש לנו בשביל זה ימימ אחרימ המיוחדימ לו ולנו. וזה מ פיק בהחלט. ביומ הזה אתייחד עמ אחרימ עליהמ לא שמעתי, אנ ה לכאוב על לכתמ של אח רימ שהלכו למעני. למענ ילדיי ולמענ עמי. איזו זכות שיש לנו יומ כזה, כללי ולאומי, בו המ כ המדממ הזה משמש לנו כחופה להתהדר בה. להציגה בגלוי, בגאווה. להראות שא נחנו כאנ בזכותמ. ונכאב ונבכה את המ כ הזה, ונבהל ממנו, ואולי גמ נדאג שלא יהיו עוד כמותמ. • לעולמ. shutterstock צילום: י ע ל שב ח yaels@shvii.co.il …… …