שביעי

02.08.19 | א' באב תשע"ט | 366 גיליון שביעי | 10 י ע ל שב ח yaels@shvii.co.il …… … שכחתי תשמעו מה קרה לי... לכתוב השבוע. זאת אומרת תכננתי, ממש. אבל זה פשוט לא קרה. בכל יומ אמרתי, הנה, עוד כמה דקות תהיה לכ הזדמנות ותכתבי טור. אבל אז הופ , הרגע נעלמ, התמלא במשהו אחר וחמקה ההזדמנות לכתוב. זה לא שאינ לי על מה. אני לא מתח מקת. לא ח ר על מה. כפי שכבר בוודאי הבנתמ, אני כותבת את עצמי לדעת. או במילה יותר עממית, חופרת. אבל מה קרה? קרה שהיינו בנופש. וזה לא תירוצ קלוש, לא כתבתי כי פשוט לא היה לי זמנ לזה. אתמ בטח מדמיינימ לכמ עכשיו שי צאתי לנופש והייתי כל היומ ביב היל דימ, הנהיגה, פריקת התיקימ, האטרק ציות, הטיטולימ, המקלחות, ההשכבות והלשונ בחוצ. ובכנ, לא מדויק. אבל לא אחד היינו אמנם בנופש מתיש כזה. זאת אומרת, הוא היה מתיש מאוד אבל בגלל שכל ככ נהנינו וכל רגע היה מלא בחוויה אחרת, לא רק ביב היל דימ אלא גמ ביבי ומה שטוב לי. באמת יצאתי לנופש ובאמת באמת נפשתי. זה בהחלט חריג וזה יכל לקרות אכ ורק בזכות הקונ פט של הנופש - מש פחות נפגעי טרור של עמותת 'משפחה אחת'. בעצמ התארחנו במלונ עמ קבוצה של משפחות באותו המצב כמוני. זאת אומרת בלי אבא. והצוות שהצטרפ וארגנ את זה, כולו נועד לוודא שאני אנפוש לא פחות מהילדימ. היה שמ כמעט מת נדב לכל ילד. כמות הצוות הייתה כמעט זהה לכמות הנופשימ. המ דאגו להכל, כולל הכל, גמ למי שהו שישמור על הילדימ שלי בלילה בזמנ שאני מדברת עמ אלמנות טרור אחרות, או בזמנ שאני בבריכה, או בזמנ שאני נחה או אוכלת ארוחת בוקר, או קופצת באייג'אמפ או בהחלקרח. ברוכ ה' אני אישית פחות נזקקתי לזה בזכות אושי המהממת שהצטרפה אלינו. אבל לשאר האלמנות זו הייתה ממש הזדמנות לשבת רגל על רגל על שפת הבריכה בידיעה שהילדימ שלה, בידיימ טובות עמ טובי בנינו, נערימ ונ ערות שמתפעלימ אותמ ומעניינימ אותמ אפילו יותר מלשגע את אמא שלהמ. נכונ. עד שנ נשמע חלום, נכון? זכרימ ב יבה שבגללה הגענו לשמ. וב שבילי זו הייתה חתיכת חומה לחצות. להכיר בזה שאני מצטרפת עכשיו לשאר נופשות שיש להנ כותרת על הראש ולהבינ שאני שמ מאותה ה יבה שלהנ. יבה לא נכונה. איכ שלא נ תכל על זה, כולנו, כל אלמנות הטרור וצה"ל מ תובבות בעולמ עמ דגל על הראש. דגל הה תרה, השכול והכאב. חשבתי לתומי שככל שאתרחק מנשימ כמוני אצליח לה תיר את הדגל שלי או לפחות לה וות אותו פה ושמ. והנה, מגיע לו נופש, בו הדגל הזה הוא כל מה שבולט בינינו. כל אחת והד החופש ליהנות התארחנו במלון עם משפחות באותו המצב כמוני, כלומר, בלי אבא. כל אחת והדגל שלה. אחת מצוק איתן ואחת מעמוד ענן ואחת מהפיגוע ההוא ואחת מהדקירה ההיא. אחלה נופש, אה? איפה הברד והמגבות? גל שלה. אחת מצוק איתנ ואחת מעמוד עננ ואחת מהפיגוע ההוא ואחת מהדקי רה ההיא. אחלה נופש אה? איפה הברד והמגבות? אבל אז הגעתי וגיליתי שהדגל הזה, כשהוא מצטרפ לזה של כל אחת מאותנ נשימ, הוא הופכ למטענ. מטענ של כח עצומ שנובע מהשותפות לכאב ולצער, מהאחווה למ ע. ברגע המפגש, אחרי שכל הדגלימ מונפימ בגאונ המ כבר לא חשובימ, ובמקוממ מגיעות שיחות עמוקות, חברויות אמיצות, שיתופ וחיבור שלא היה יכול להיווצר אילולי הדגל. ואילולי הנופש. זה שכל ככ נהניתי, כל ומה שקרה ככ התמלאתי, כל ככ לא דאגתי, כל ככ חייתי, ומרוב שהכל היה ממש מוצלח, • פשוט שכחתי לכתוב. צילום: מאיר, 'משפחה אחת'