שביעי

09.08.19 | ח' באב תשע"ט | 367 גיליון שביעי | 12 י ע ל שב ח yaels@shvii.co.il …… … הייתה כאלמ איכה ישבה בדד... נה. פ וק מתוכ מגילת איכה. אנחנו ערב תשעה באב. תיכפ נקרא על האלמנה הזאת. שישבה בדד. כל מחשבותיי השנה מכוונות כנגד אותה המילה. אלמנה. כל רגע נתונ של חיי אני חשה אותה. את המילה הזו. את המשקל הכבד המונח עליה. וגמ את הבדד שלה. ישבה בדד. וזה לא משנה כמה יהיו ביבה, היא יושבת בדד. אני לא האלמנה היחידה. יש עוד רבות כמוני. ובהיבט הכללי יותר, גמ העמ שלנו במקומות רבימ נמשל לאלמנה. כנ ת ישראל משולה לאלמנה. האהוב שלה עזב יומ אחד והשאיר אותה לבד. וכולמ ביבה היו שבורימ ומזועזעימ. לאחרונה יפרה לי חברה, שהתאלמנה מעט אחריי, שביומ בו בעלה נרצח התה לכו ביישוב שלה אנשימ עמ ראש שפופ, לא הביטו אחד לשני בעיניימ, לא אמרו שלומ. האוירה הייתה כבדה ושקטה. התאבלו. אחד מאותמ חברי היישוב אמר לה שברגעימ אלו הוא הבינ איכ הרגישו בשעת חורבנ הבית, ואיכ אמו רימ להרגיש בתשעה באב. אנחנו יתומימ. אנ אנחנו אלמנה. חנו בודדימ. מחכימ לשובו ולתחייתו של אהובנו. במדרשימ רבימ מתוארימ ימי החורבנ בתיאורימ שהנפש לא יכולה לשאת. תיאורימ על דמ שנשפכ, רעב שמוציא אנשימ מהדעת. חו ר אנושיות ברמה קיצונית. זה קשה וכואב לקרוא את ה יפורימ האלו, וביומ תשעה באב זה כל מה שא נחנו עושימ. יושבימ, בוכימ, קוראימ תיאורימ מהחורבנ, מתאבלימ עליו. א ור ללמוד תורה, א ור להתחזק בה. צריכ להזדהות ולהתמ ר לכאב. לאובדנ. בגמרא מ ופר שבשנימ שהיו קרובות לחורבנ א רו הנחת כינימ על השולחנ בזמנ ברכת המזונ, מחשש שאנשימ יד קרו את עצממ מרוב צער בזמנ תפילת 'ובנה ירושלימ במהרה בימינו'. אבל גמ אנחנו לא היחידימ באלמנו תנו. יש עוד אלמנה אחת, ישבה בדד. בוכיה מיומ שחרב המקדש. השכינה. גמ היא במקומות מ וימימ נמשלה לאלמנה, שאהובה איננו. "כי רחק ממני מנחמ משיב נפשי". ועל אלה אני בוכיה, על השכינה, ועל כנ ת יש ראל, ועלינו. האלמנות. חבר של רזיאל יפר לי על חידוש ששמע מפיו. ביומ תשעה באב אנחנו מתאבלימ, לא רק על מה שאיבדנו אנו אלא על מה שאיבד הקב"ה בעצמו. אנ חנו בעצמ משתתפימ בצערו של ה' על חורבנ ביתו הפרטי. איכ משתתפימ בצערו של ה' ובמה זה מועיל? בשתיקה. אלמנה מלשונ אילמות. אינ לנו איכ לנחמ אותה. כמה שננ ה, אי אפשר לקחת לה את הכאב. אי אפשר למצוא מילימ שיקחו ממנה את הצער. אני כותבת את השורות האלה וצוע קת אותנ תוכ כדי, בדמעות. אי אפשר, פשוט אי אפשר! לא משנה כמה תנ ו, לא משנה כמה מילימ וחיזוקימ תגידו לי, כמה שירימ וריקודימ כמה חיבוקימ - ישבה בדד אני כותבת את השורות האלה וצועקת אותן תוך כדי, בדמעות. אי אפשר, פשוט אי אפשר! לא משנה כמה תנסו, לא משנה כמה מילים תגידו לי, כמה שירים וריקודים, כמה חיבוקים - הכאב סטטי. לא זז. אין לזה נחמה הכאב טטי. לא זז. אינ לזה נחמה. יש שתי יש השתתפות בצער. קה שפופה וכואבת לצד המתאבל, לצד האלמנה. זה לא לוקח לה את הצער, זה רק מגיש לה כתפ להניח עליה את הראש ברגעימ הקשימ. זה רק מאפשר לה לראות שהיא לא לבד. לא בודדה. וזה מה שאנחנו עושימ בתשעה באב. מראימ לה' אתה לא לבד באבלכ, אנחנו כאנ איתכ. מתאבלימ וכואבימ לא פחות. שמימ רגע בצד את בלנו הפרטי, וגמ את הכללי. ויש לנו הרבה בל. שותקימ, מקשיבימ לכאב שלכ. מצטר פימ אליו, מזדהימ איתו. בוכימ אותו. מנח מימ אותכ. בתוכ שאר אבלי ציונ וירושלימ. ואנחנו יודעימ ומאמינימ בכ רי בונ העולמימ, שתגאל אותכ ואותנו מיי ורינו, שתביא גאולה. שתביא נחמה. • ברגע הזה ממש. אפשר גמ מחר בבוקר. 90 צילום: מרים אלסטר, פלאש