שביעי

06.09.19 | ו' באלול תשע"ט | 371 גיליון שביעי | 8 שר ו ן ר ו ט ר "אמא, אני רוצה לעלות לבמה הזאת", אמרה לי בתי כשהיינו בהופעה של ישי ריבו. "למה?", שאלתי אותה. "כי אני רוצה שכולמ י תכלו עליי", ענתה בלי בושה ואני שתקתי והרצתי רטי אימה במוחי. כבר כמה שנימ שאני יודעת שבתי נדבקה בחיידק הבמה. מ פיק לי לראות אותה מצלמת את עצמה כל היומ ב לולרי ואחר ככ גמ עורכת את ה רטונימ, כדי להבינ שהיא מכו רה לקהל. כשהיא הייתה ממש קטנה העדפתי להדחיק את העובדה הזאת. נכונ, על פניו אינ עמ זה שומ בעיה, הרי אדמ נולד עמ כשרונות שנתנ לו הבורא. ויש כאלו שקיבלו את הצורכ, הרצונ והאומצ, להאיר את אורמ בג דול ולכמה שיותר אנשימ. אבל ביח לכישרונ ה פציפי של אומנויות הבמה, ישנה כנה להתד רדר במדרונ חלקלק אל עבר התאווה לפר ומ, לכבוד ולהכרה ציבורית. ומה הבעיה עמ זה? שמהר מאוד זה עלול להפוכ לכוחי ועוצמ ידי, והקדוש ברוכ הוא נדחק הצידה. לכנ כשבתי אמרה לי שהיא רוצה לעמוד על במה מול אלפ איש, שתקתי. הרי היא כה צעירה, ואינה יודעת להבחינ בינ המתנה שני תנה לה לבינ המטרה של כמעט כל ילד וילדה כיומ - להיות מפור מ. לב ופ עניתי לה "והלוואי שזה יהיה בקדושה", ולהפתעתי היא ענתה "אמנ". ובתשובה הקצרה הזאת היא הצליחה ל כמ את כל מלחמת החורמה שמתקיימת לאחרו נה בתרבות היהודית בכלל, ובהופעות בהפרדה בפרט. צפיתי בישי ריבו שר את שיריו לקהל הרחב. אפשר לומר שחלק גדול ממנו לא היו דתיימ כלל, לפחות לא במראה, ועמ זאת המ שרו את הטק טימ האמוניימ בכוונה רבה. זה לא הר גיש כאילו זה גוש בגרונ שאפ אחד לא מצליח לבלוע. להיפכ, פתאומ לכמה רגעימ נדמה שאינ בכלל ויכוח, הדרה או מלחמה, ושכולמ מ כימימ באחדות נפלאה. ששתה וכו ישי בירך על המים למ ענו אמנ בקול גדול. ישי יפר איכ הוא כתב את 'מ פדי למחול' שמאחוריו עומד הפיוט של אבנ עזרא, וכולמ הק שיבו בעניינ גדול. ישי אמר 'אלוקימ או קלי', וזה נשמע טוב. ישבתי שמ המומה. אני כל ככ רגילה לשיח מורכב שמעו רר אמוציות, רגילה לבקש קדושה בקול רמ ובד בבד להתכווצ מבפנימ מהריקו שטימ שהבקשה שלי מעוררת ב ביבה, רגילה לתחושה הזאת של שיח חירשימ )כמו מול שדולת הנשימ שטוענת לא מונה כוזבת, קרי שאנחנו הנשימ הדתיות שטופות מוח ושהנ באות לעזור לנו לע מוד על זכויותינו(, רגילה לתחושה של המורכבות האיומה שכמעט וגוזלת את לבחור נכון אני כל כך רגילה לשיח מורכב שמעורר אמוציות, רגילה לשיח חירשים מול שדולת הנשים שטוענת שאנחנו שטופות מוח ושהן באות לעזור לנו. והנה בא ישי ריבו, בחור דתי עם כיפה שחורה וציציות ארוכות, והופך את זה לפשוט תקוות האחדות בעמ. והנה בא ישי ריבו, בחור דתי בנ שלושימ עמ כיפה שחורה וציציות ארוכות, והופכ את זה לפשוט כל ככ. אז איכ הוא עושה את זה? בכוחה של המו יקה, האומנות והתרבות כמובנ, שמצליחה להתעלות מעל הטבע ובאורח ני י ופלאי לחבר את הכל בפשטות ובלי לה תבכ. אבל ישי מצליח לא רק בזכות המו יקה, אלא בזכות הענווה, הצינור הפתוח בינו ובינ בורא עולמ, ובזכות ההתעקשות על הקדושה. במקרה של ישי הפר ומ לא נג את החלקות הטובות שלו. איכ אני יודעת? כי הייתי בהופעה וראיתי את כל הקהל שר כאיש אחד בלב • אחד "ולשוב אליו, לה לה לה, לה". sharonroter@gmail.com ……… צילום: שלומי פינטו