שביעי

13.09.19 | יג' באלול תשע"ט | 372 גיליון שביעי | 8 שר ו ן ר ו ט ר ואני קצת במתח. זמן אלול בפתח אני מודה שבתחילת התשובה עפתי גבוה בכל פעמ שהוא הגיע לבקר. ככה זה כשמתלהבימ ורוצימ לנצל כל דקה של 'המלכ בשדה', או כמו שלימדו אות נו בארגוני הקירוב למיניהמ: "זה ממש כמו כ פומט פתוח. מה, לא תיקח?". אבל מאז ההתלהבות של השנימ הרא שונות ה פקתי כבר לנחות למטה, ואת השטרות שנופלימ על הרצפה אני לרוב מפ פ ת. נדמה שהעומ של העולמ הגשמי לעיתימ מעיב על הרוחני, וככל שהק דושה גוברת גמ הה תרה גוברת עליה. ככה שמאוד קל להעביר את רוב אלול או לפחות את השבועות הראשונימ, בלי לחבר את השקע לתקע. אני צריכה ממש להשתדל ולעורר את החיבור הזה לזמנ ולמהות שהוא מ מל, בשביל באמת לה רגיש את זה על בשרי. כי האמת היא, שאמ באמת חפצה נפשי לעלות על הר כבת זה הזמנ שהכי קל לתפו אותה - היא עוצרת בכל התחנות. שבת בצהריים זו הסוכריה של השבוע שלי. זה לא ערב שבת שאת עייפה אחרי הבישולימ והנקיונות, וזה לא שבת בבוקר שלפנייכ עוד מטלות ה עודה. זה הרגע של אחרי החמינ, שהילדימ מתנדפימ לעי וקיהמ ואפילו הקטנימ מתנהגימ בחרדת קודש )כאילו המ מה יפור על דמא בנ נתינה שלא העיר את אביו(. אני נכנ ת לחדרי הממוזג, ואמ אני ממש עייפה אני מתענגת על השנ"צ. אבל העונג האמיתי שלי הוא לקרוא פר. כנ, פר. תמ פר. לא דברי תורה, לא פר על תשובה, ולפעמימ אפילו פר של גויימ על גויימ. כמובנ שאני מעדיפה לקרוא יפור מחזק מא זורי היהדות, אבל לפעמימ אינ מ פיק מבחר או שיש גמ אופציות מלהיבות יותר. אמ ה פר מעניינ אותי אני נשאבת עד שאני מ יימת אותו במוצ"ש. בעלי מתבדח שאני 'תלמידת חכמימ' ושהוא זוכה מהארת התורה שלי, אבל מה לע שות שהקונ פט של שבת אצלי עדיינ לקוח מהשיר של אריק איינשטיינ 'שבת בבוקר יומ יפה' - אז אני באמת שותה המונ קפה ובמקומ עיתונ אני קוראת הבלי הבלימ. ככ יצא שהייתי אצל אמא שלי בשבת בחברונ עיר הקודש, קרובה לאבותי נו ולאמותינו, ובמקומ להתחבר למ קומ ולזמנ עפתי ליקומ מקביל. בשלב מ וימ שמעתי את הילדימ שרימ פרקי תהילימ. קולמ המלאכי נישא דרכ חלונ חדרי בפיוטי התהילימ ובתוכי התחולל מאבק. אני איך התהפכו היוצרות? אמורה לשמש להמ דוגמה, ולב ופ המ עוקפימ אותי ב יבוב. הרגשתי שכל הדמ עולה לי לפנימ באחת, והבנתי במאית החלקיק איכ מרגישה הבושה של המשפט בעולמ הבא. ה פר עוד היה בידיימ שלי, אבל הנחת והשלווה נעל מו. הרגשתי את הפנימ שלי חמות ואת המלך בשדה קולם המלאכי של ילדיי נישא דרך חלון חדרי בפיוטי תהילים ובתוכי התחולל מאבק. אני אמורה לשמש להם דוגמה, ולבסוף הם עוקפים אותי בסיבוב המאבק הפנימי, וידעתי שנוצחתי על ידי רגשות האשמה. ירדתי למטה ליל דימ וישבתי מחוצ למעגל. עדיינ הייתי זעופה על ככ שהופרעתי, גמ אמ כבי כול בחרתי בככ. לאט ובשקט הצטרפ תי לשירה. בינתיימ הצטרפו עוד נשימ וחילקו תהילימ. מכאנ לשמ מצאתי את עצמי קוראת תהילימ בשצפ קצפ, ובלי ששמתי לב ה תיימ ה פר. ב ופו של דבר, כמובנ ששמחתי שקמתי ואפילו הרגשתי יפוק וגדלות נפש. אפשר להשוות זאת לעשיית כושר. כשנכנ ימ לשגרת אימונימ הגופ והנפש מחכימ כבר לרגעימ הללו, אפילו שהמ דורשימ מאמצ ופינוי זמנ. אבל כשמ זניחימ הגופ שוכח ומאוד קשה להרימ את עצמנו לחזור בחזרה. אז המלכ בשדה והקרב כבר מתחולל, הוא אמנמ לא בח דשות אבל מי שמחובר ישמע אותו קורא • לנו מכל מקומ. sharonroter@gmail.com ……… shutterstock איור: