שביעי

20.09.19 | כ' באלול תשע"ט | 373 גיליון שביעי | 12 י ע ל שב ח yaels@shvii.co.il …… … יש את סופר מריו, מכירים? הקטע הזה במשחקי מחשב, שהשח קנ מתקדמ ומתקדמ ומגיע לאיזה דגל כלשהו. וכשהוא ימות )במשחק( אז הוא יחזור בחיימ הבאימ לדגל אותו עבר, במקומ להתחיל את הכל מהתחלה. אז אני מרגישה שיש כמה דגלימ כאלה בחיימ שלי, אליהמ אני חוזרת בזיכרונות שלי הכי בקלות. למשל, הדגל הראשונ שלי הוא כיתה ט' באולפנה. היה איזה יומ אחד שהברזתי כהרגלי וגיליתי את יכולותיי באלתור שירימ בחלילית. דגל נו פ שאליו הזיכרונ חוזר הרבה הוא בשנת השירות שלי. כשהתארח תי בשבת אצל משפחה מהממת והאמא הכירה לי לראשונה את הקובה, שמאז לא הפ קתי לאכול. אני יודעת שאמ הייתי משחק מחשב, כנראה שאת מרוצ החיימ הייתי ממשיכה כל פעמ מנקודות הזיכרונ האלו, בהנ אני שוב חמשושית או שוב בת שירות. העניינ הוא שיש גמ מקומות אפלימ יותר במשחק המחשב הזה שבהמ השחקנ עובר דגלימ. מקומות יותר חשוכימ, עמ מפלצות ופטריות מעופפות שיכולות לטרופ אותו, כדורי אש גדולימ שצריכ לקפוצ כדי לדלג מעליהמ. גמ בחיימ זה ככה. יש דגלימ מת קופות אפלות יותר. כרגע למשל, הדגל הקרוב ביותר שאליו היו מחזירימ אותי אמ הייתי משחק מחשב זה החורפ ההוא, מיד אחרי הרצח. ואז קורה לי הרבה פעמימ שאני פתאומ תופ ת את עצמי ואומרת 'וואלה, תראי את בת שלושימ וארבע ולא שלושימ ושתימ כמו שאת חושבת', או 'הילד שלכ כבר לא בנ שלוש וחצי, הוא גדל, הוא כבר תכפ בכיתה א'!'. אני לא מצליחה לעכל את זה שיש לי בת באולפנה, שיש לה עוד חודש בת מצוה )עוד חודש!( ושהיא וחצי. 10 כבר לא בת בגיל של הדגל, תקעתי את כולם אני פתאומ קולטת. ההשלכות של זה לא חמורות כל ככ כי בינינו, המ מוכיחימ לי טוב טוב שהמ גדלו בעוד שנה ועוד שנה. ועמ כל הני יונ שלי לומר לרננה או נעמי שהנ קטנות מדי לבייבי- י טר, הנ מיד מעיפות לי מבט נוזפ של מתבגרות שלא מבינות למה הנ צריכות לה ביר הכל בבית הזה!! אבל איפשהו החרדות האלו שתוקפות אותי מפעמ לפעמ כנראה קשורות באיזה צורכ פנימי לנצור ולהקפיא את כול נו כמה שיותר קרוב לדגל ההוא. כאילו שאמ ח ושלומ באמת נגדל ונתבגר אולי נשכח, אולי נכאב פחות, אולי נקרע את רזיאל מחיינו. ערב פתיחת השנה החדשה אני מבינה פתאומ, שבעצמ אינ לתאריכ הזה יותר תוקפ בחיי. זאת אומרת יש לו משמעות של חג, עמ כל ימניו ומנה גיו, בישולימ, בגדימ חדשימ. אבל אמ בעבר הייתי יושבת בערב ראש השנה, מ כמת איפה הייתי בשנה שעברה ומה גדלנו בשנה? לפתיחת השנה החדשה כבר אין משמעות עבורי, במקומה הגיע תאריך הרצח בו אני מסתכלת על הגדילה בשנה שלנו. היום הזה הוא חג, שמח וכואב, מבלי לציין הישגים עד אליו או ממנו הלאה. אני מוצאת בכך גם נחמה ה פקתי ועשיתי, משתוממת מכברת הדרכ שעברנו, שילדיי עשו כבר אינ לי עניינ לעשות את זה. אינ לתאריכ הזה את המשמעות הזו יותר. במקומו הגיע התאריכ של הרצח. בו אני מ תכלת על הגדילה שלנו בשנה. אני מעריכה שככ זה נועד להיות מעתה, שהיומ הזה שב עבר היווה דגל כלשהו בחיי - כעת הוא חג, שמח וכואב, טעימ וקדוש, מבלי צורכ לציינ רשימת הישגימ עד אליו או ממנו הלאה. איפשהו אני מוצאת בככ גמ נחמה, שאני מגיעה השנה לראש השנה נקייה מתחושת אשמה ומצפונ שה פקתי פחות בשנה שחלפה. אבל את התהייה הזו אני מפריחה השנה לחלל האוויר, בידיעה ובאמונה שלב ופ הכל יהיה על הצד הטוב ביותר, גמ אמ לא תמיד • אדע לראות את זה. shutterstock איור: