שביעי

33 | 04.10.19 | ה' בתשרי תש"ף | 375 גיליון שביעי אחדות אנושית תחת מלכותו של בורא עולם // הרבנית מיכל נגן . זה מתחיל בפנייה לריבונו של 'עלינו לשבח' אני תמיד מצפה לתפילת עולמ כאל "אדונ הכול", וממשיכ בקריאה ל"כל יושבי תבל" שיקבלו את עול מלכותו עליהמ. ההתרחבות העצומה הזאת כל ככ נפלאה בעיניי. יומ שהתחיל באני המצומצמ והפרטי שלי ובקיומ הנפרד, "מודה אני לפניכ", מתפתח להיות משהו גדול עצומ ונפלא. אני, יחד עמ "כל בני בשר", קוראימ בשמכ ומקבלימ "כולמ את עול מלכותכ". יש בי כמיהה תמידית להצליח לבקוע מתוכ החוויה האישית שלי, ולהתעלות מתוכ הקיומ העצמי והמצומצמ. אני הרי דגימה ואפשרות אחת של חיימ, ויש כל ככ הרבה בעולמ. אני כבולה בתוכ העצמי שלי והייתי רוצה להיות קשורה לאנשימ רבימ, לנקודות מבט אפשריות אחרות, לרעיונות נשגבימ שאפשר להיכלל בתוכמ ולהתעלות באמצעותמ. האמ יש בכלל אפשרות לפרוצ מתוכי ולהתחבר עמ האנושות בכללה? תפילת עלינו לשבח מאפשרת לי את התדר הזה: יש אחדות אנושית תחת מלכותו של בורא עולמ, ויש מבט יהודי המבקש לפרוצ את המ גרת המשפחתית-שבטית-יהודית שלנו שאנחנו כל ככ זקוקימ לה ואוהבימ אותה. הנה זה כאנ: "לתקנ עולמ במלכות שד-י", לצמוח לתוכ מציאות הכוללת את כל הנבראימ ואת כל האנושות. זה מחייה אותי ממש. ובתוכ זה קיבלתי על עצמי הנהגה מהרב פרומנ זצ"ל, ובפ וק "נוטה שמיימ ויו ד ארצ" אני מקפידה לקשר במבטי שמיימ וארצ, לחוות את המרחב הפיזי ש ביבי, כנ, גמ אותו: 'נוטה שמיימ' - מבטיי נודדימ אל מרחבי הרקיע, 'ויו ד ארצ' - ידיי נוגעות באדמה עליה עומדות רגליי. כשאני לבדי אני אפילו מנשקת אותה. // הכותבת היא ראש מכינת צהלי ע"ש תמר אריאל צילום: נעמה נגן • ד י ח י ת ל י פ ת • ם י ר ו פ י כ ה ם ו י ל ד ח ו י מ ט ק י ו ר פ