שביעי

11.10.19 | ערב סוכות תש"ף | 376 גיליון שביעי | 22 י ע ל שב ח כל זה כשהטור הזה יתפרסם כבר יהיה מאחוריי, ואני בטח אקרא את זה בנחת ב וכה שלנו המדהימה והענ קית ולא אאמינ שעברתי את זה בהצלחה )בעזרת ה'(. אז עכשיו, רגע לפני שהכל קורה, כשכל הבית לחצ ורשימות, דיאטות ופ עילויות גופניות קפדניות, שמלות בכל פינה, עקבימ ונצנצימ, דרשות מותחלות ללא המשכ, קליפימ לא גמורימ והזמנות שמחכות שיחלקו אותנ - אני מ תכלת על כל זה ותוהה לי על כל שתימ עשרה השנימ שחלפו להנ לפתע, וקצת לא מאמינה למראה עיניי. איכ המ עברו כל ככ מהר השנימ האלו? איכ היא גדלה לי כל ככ, התינוקת הזאת שחורת העיניימ. איכ בנ רגע היא כבר נערה, גדולה, ומה זה אומר עליי ועלינו. אני מתבוננת על תהליכ הפקת בת המ צווה, על האינטנ יביות ש ביבו, הרגעימ המלחיצימ, הרגעימ המעצבנימ והמשע ממימ, וגמ על אלו הכואבימ, ואני מבינה שבהכנות האלו אני בעצמ עוברת במקוצר את כל שתימ עשרה השנימ האלו. מה לידה, ההתרגשות, החודשימ הראשונימ של ההיכרות בינינו, החודשימ לאחר מכנ של קצב ההתפתחות, המרידות, הכע ימ, העייפות... איכ כל ככ הרבה רגשות נולדו ביחד איתה. ביחד איתי, האמא. ובינ כתיבת שורות אלו אני גמ מבינה, כמה הייתי משוועת לכתוב לכמ שזהו, זה מה שמ רגש אותי וזהו. כי באמת זה מרגש לציינ פרק זמנ שכזה על אמהות. כמה הייתי רוצה ל פר לכמ על חיי הנו רמטיביימ שיחזרו כעת למ לולמ, שהשגרה תציפ אותנו ותמלא את חיינו בגוונ אפרורי ורגיל כזה, אבל זה לא ככ. גמ אתמ וגמ אני יודעימ לאנ הטור הזה ממשיכ. כי כמה שאנ ה להתעלמ מ'הפיל בחדר', לתת לכל ה יפור הזה נעימת רקע ילדותית, קופצנית ומתוקה, כולנו יודעימ שהפ קול שמלווה את כל ה י פור הזה הוא כינורות נוגימ ובוכיימ. אינ דרכ לחמוק אין מה לעשות. מהכאב הגדול הצמוד והמלווה שלנו בשנתיימ האחרונות. את הטור הזה, כמו גמ את ההכנות לבת המצווה הזו, הייתי צריכה לעשות בשניימ. הוא ואני. אולי אמ הוא היה בכלל לא הייתי כותבת טור, אבל זה לא היה משנה לי. העיקר שהוא היה. שהוא צפה בה, בביתו הבכורה גדלה, באצילות, בשמחה. כמה היה מת מוגג מנחת לראות את זיו פניה הקורנות ברגעימ בהמ תעמוד על הבמה, ותאמר את מילות יומ המ כת אותה למדה בעמל רב בשבועות האחרונימ. כמה דמ עות הוא היה מרוקנ על כל מילה בדרש תה, על כל תמונה בקליפ המושקע, על כל אורח שהיה מגיע ומברכ אותו. האירוע השמח הזה הוא הראשונ שיוצא לנו לקיימ בלעדיו. זאת אומרת, כבר הייתה חתונה לאחותו, כמה בריתות וח לאקה של אחיינימ, אבל אירוע שלנו - זה ממש הראשונ. מנגינת הרקע העצובה בפ קול חיי לא פו קת לרגע ותמיד נוכחת שמ. אבל הפעמ בעת הכנת וקיומ האירוע, אני וכל בת מצווש בת המצווה היא האירוע השמח הראשון שיוצא לנו לקיים בלעדיו. מנגינת הרקע העצובה בפסקול חיי לא פוסקת לרגע. אבל הפעם, אני וכל העמלים סביבי משתדלים שמנגינת הרקע הזו לא תעיב על אופי השמחה העמלימ ביבי משתדלימ מאוד שהת פאורה, החיוכימ, האנשימ וגמ המעשימ יהיו לגמרי שמחימ, משתדלימ שמנגינת הרקע הזו לא תעיב על אופי השמחה. האמ אני מת שאלה אותי חברה, כננת לעשות בבת המצווה פינת זיכרונ עמ תמונות של רננה עמ אבא וכאלה. מיד הבנתי את הלא הגדול שזועק מה מחשבה על מעשה כזה. רזיאל הוא לא פינת הנצחה בחיינו. גמ לא באירועימ שמחימ. גמ לא בחגימ ומועדימ. רזיאל הוא עינ במר בוכה, ולב שמח. בכל אירוע, בכל רגע, בכל מנגינת רקע - הוא שמ. נוכח באופנ כמעט מלא. הוא המ פד והוא המחול. הזכרונות הכואבימ והמתוקימ שזורימ זה בזה. אז כנ, נכונ, יש כינורות נוגימ ברקע, יש דמעות ויש עצב גדול, שאיכשהו מצליחימ לגור באותו בית עמ שמחה אמיתית וגדולה. אולי גדולה • יותר אילולי היה כל ככ ח ר. shutterstock איור: