שביעי

כדי לא לזכור את הכאב הגדול”. במהלכ הטיפול שניתנ לה באמבו לנ , הבינה רחל את חומרת התאונה. ”נהג האמבולנ התקשר לדווח בקשר על התאונה. הוא אמר ’תאונה קשה מאוד, יש פצועה קשה מאוד ופצועה אנוש'. אז הבנתי שאמא שלי במצב ממש לא טוב, ושאני צריכה להתפלל עליה. התחלתי לומר פרקי תהילימ, בלי ופ. ממש עד לרגע שנכנ תי לניתוח. כשהגעתי לבית החולימ ו רוקה התקשרנו לאבא שלי. אמרתי לו שכואבת לי הבטנ אבל הכל ב דר. לא היה לי מושג, אבל לא רציתי להלחיצ אותו. אבא אמר לעצמו ’יופי, רחל ב דר, עכשיו הבעיה שלי זו ענת'”. גמ לאחר שעברה בהצלחה בדי קה בבית החולימ, היא לא הפ יקה להתלוננ על כאבימ בבטנ. לב ופ, הכני ו אותה לחדר טראומה וגילו פציעה פנימית חמורה. ”אמ עוד כמה דקות לא היו מנתחימ, זה היה מאוחר מדי”, היא נזכרת. ”התעוררתי חצי שעה אחרי הניתוח, והדבר הראשונ ששאלתי זה מה עמ אמא. דודה שלי נכנ ה, הורידה את הראש ואמרה ’רחלי, ני ו לעשות הכל'. התחלנו לבכות יחד”. לרחל לא היה את היכולת להתא בל. ”השבוע הראשונ אחרי התאונה היה ממש גיהינומ. אינ לי מילה אחרת לתאר את זה. הוא היה קשה מאוד פיזית, ומבחי נה נפשית לא היה מה לדבר א י ת י . הייתי על מ ו ר פ י ו מ כל השבוע. המעי הדק נקרע כמעט לגמרי, אבי העורקימ נפגע, שברתי בלתי צלע, חוליה בגב, עצמ החזה. נורא. בשלב מ וימ אמרתי לאחותי ’תגידי לאנשימ שיתפללו עליי, אני . לא יכולה ל בול יותר'” כעבור מ פר שבועות החלה רחל לחזור לעצמה. ”הייתי צריכה לשקמ הכל מאפ : ללמוד ללכת, לה תכל ימינה ושמאלה. כל מה שעושימ באופנ טבעי וכל ככ פשוט. אני שוכבת, ואינ לי מושג איכ לקומ מהמיטה. מאז התאונה אני חולה המונ. וירו , דל קות, כאבימ שונימ ומשונימ שלא היו לי”. אלא שהליכ השיקומ הגופ ני היה רק חלק מההתמודדות שלה. ”בשלב מ וימ התחלתי לעכל את המוות של אמא, התחלתי להת מודד איתו. פתאומ הבנתי והפנמתי את זה שהיא נהרגה”. הבית עומד כלפי חוץ , היא הרביעית בינ 26 רחל, בת שישה אחימ ואחיות. לאחר שהשת חררה הביתה, החלה משפחתה לנ ות להתמודד עמ האובדנ. אביה יחיאל ( ואחיה, נאלצו לה תגל למ 55) ציאות החדשה והכאובה שבה אמא אינה קיימת. ”היה לה קשר מדהימ עמ כולמ. היא הייתה מעורבת מאוד בחיימ שלנו. הבית עומד כלפי חוצ, אבל ההתמודדות מאוד קשה. אמא זו אמא ואינ לה תחליפ. אבל אחרי חצי שנה לא הייתה ברירה, אז ני י תי קצת להחליפ אותה. כל מי שהיה יכול לעשות משהו, עשה. ”המשפחה עברה תהליכ מדהימ. אבא שלי נהיה אדמ שונה לגמרי. תמיד הוא היה הדמות החזקה והק שוחה, ופתאומ הוא רגיש ומדבר בשפה של תהליכימ נפשיימ. כל היומ היה בוכה. ובכלל, כל דבר קטנ בבית מתחילימ לבכות: כני ת שבת בוכימ, צאת שבת בוכימ. המונ אמוציות. בשלב מ וימ אבא החליט שצריכ להיפטר מהדברימ של אמא. הוא הבינ שאמ הוא רוצה להתקדמ הוא צריכ לשימ את אמא מאחור. כמובנ שזה גרר הרבה תגובות, אבל כולנ לגיטימיות והגיוניות”. התחתנתי בלי אמא, על כל ההשלכות. החתונה הייתה שמחה, אבל הלב שלי היה כבד, כי ידעתי מה המשפחה עוברת. האחיות שלי היו עם דמעות של אבל. זו לא הייתה שמחה תמימה. אלה החיים שלנו "נסעתי באוטובוסים למדוד שמלת כלה, והתחושה הייתה מאוד קשה". המשפחה בחתונה "אני לא יושבת ובוכה עליה, אני פשוט בהכחשה". רחל עם אמה המנוחה צילום: אפי הצלם 11.10.19 | ערב סוכות תש"ף | 376 גיליון שביעי | 36