שביעי

15.11.19 | י"ז בחשוון תש"ף | 380 גיליון שביעי | 8 י ע ל שב ח yaels@shvii.co.il …… … יש לכ אמונ כשאתה חי בזוגיות מ וימ בבנ הזוג שלצדכ שהחוויות והז כרונות שרכשתמ יחד יישמרו באופנ זוגי. לא מכביד כזה. כל אחד שומר חלק מהזכרונות, לא מתאמצ יותר מדי. כל צד בזוג וחב משקל מ וימ מהזו גיות ולכנ גמ מהזכרונות, משמר אותמ ודואג להוציא אותמ כשצריכ. לפעמימ, כשצד אחד ישכח חוויות או תאריכימ חשובימ זה יתבטא בת כול מהצד השני, "איכ לא זכרת?", "איכ שכחת?". כי הציפיה והידיעה היא שהזכרונות נמ רימ לידיימ טובות ואוהבות, ויקבלו בית חמ ומיטה חמה, טיפול נאות ובעת הצורכ יתנו להמ משמעות. אחת הבעיות באלמנות היא הפחד לשכוח זכרונות. הפחד להעביר חוויות ורק ב ופנ להזכר שזו בעצמ חוויית עבר שכרגע חזרה על עצמה. שוואלה, הייתה פה חוויה נו טלגית משמעותית, איכ שכחתי מזה? כי בעצמ כבר אינ זה מתסכל נורא, מי שי חוב איתכ את הזכרונות האלו, והתפקיד לשמור עליהמ ולתחזק אותמ הוא רק אצל מי שנותר. וגמ אינ את מי להאשימ בשכחה, ואינ על מי לכעו שהוא 'לא זוכר דברימ חשובימ'. ובאופנ משפיל צריכ לעמוד מול הח רונות שלכ ולהודות בהמ בפה מלא - שכחתי לבד. בשבוע הקרוב יתקיימ יומ הנישואינ שלי )אל תביאו לי בלונדי אני כבר לא אוכלת שוקולד. זרי ורדימ שחורימ יתקבלו באהבה, תודה מראש(, ובאופנ כמעט בלתי הגיוני כמעט שכחתי ממנו. ראיתי את התאריכ על הלוח והוא לא עשה לי כלומ, לא נכנ לי למוח כתא ריכ מיוחד מדי. עד כדי ככ שקבעתי לי פגישה חשובה באותו היומ. פגישה שאינ ביכולתי לבטל. כשהבנתי את מה שקרה, כשקלטתי שאני עומדת להעביר יומ משמעותי בתוכ פגישות תמיות התחלתי לכעו על עצמי. ככה ומכימ איזו מין רעיה אני? עליי, מאצילימ עליי, רק עליי, את ה מכות הבלעדית לזכור ולשמר והנה באחת ויתרתי על חשיבותה של מכות זו. כמובנ שזה מיד מגיע עמ רגשי אשמ: את לא כואבת באמת, שכחת אותו, המשכת הלאה. אחרי ש יימתי לעשות ממני טיק ולמרר לעצמי את חיי, החלטתי שאמ אינ אני לי מי לי. ואמ אני יודעת לכ עו על עצמי אני גמ חייבת לדעת לעודד את עצמי. נכונ ששכחתי אבל הנה נזכרתי מ פיק בזמנ. נכונ, יש פגישה ואני כנראה לא אוכל לשבת עמ עצמי באותו יומ ולבכות על הזיכרונ המר הזה. אבל אולי זה יהיה טוב. אולי, בשונה מבשנה שעברה, אז "חגגתי" עמ עצמי ב גירות מעגל דר מטיות ומפוצצות, השנה דווקא טוב לי שומרת הזיכרונות כשקלטתי שאני עומדת להעביר את יום נישואיי בתוך פגישות סתמיות כעסתי על עצמי. סומכים עליי לזכור והנה, ויתרתי על חשיבותה של סמכות זו. זה מיד מגיע עם רגשי אשם - את לא כואבת באמת, שכחת אותו לתת לזכרונ הזה יח של אורח. בוא, אתה רצוי כאנ, אבל במינונ ובקצב קצת שולי יותר, בוא תשתלב בקיימ. תכיר את שגרת יומי, את הלו"ז הצפופ החדש שלי, שב רגע פה בפינה, אני אתפנה אליכ ברגע שאוכל. אמ אפשר, אל תפנה אליי בזמנ הפ גישה אלא אמ יש מקרה חירומ. יש כאנ כ א נוח עמ כמה עיתונימ, יש גמ אל בומ תמונות. אני בטוחה שתדע למצוא לעצמכ מקומ. זה לא ייקח הרבה זמנ. והשנימ עפות, הזי כשהזמן חולף כרונ והכאב מתחילימ להטמע בצורות שונות. אמ בעבר המ אלו שניהלו את היומיומ, את התפקוד והקצב, בעתיד המ יהוו נדבכ רציני ומאוד משמעותי, • לחיימ הקיימימ ולשגרה המנחמת. shutterstock איור: