שביעי

06.12.19 | ח' בכסלו תש"ף | 383 גיליון שביעי | 6 שר ו ן ר ו ט ר sharonroter@gmail.com ……… את הטור בשבוע שעבר סיימתי בתחינה לה' שלא יפגע לי בילדימ, רק בשביל לקומ לבוקר ראשונ של חודש כ לו, הלא הוא חודש הני ימ, ולשמוע שהילדימ נפגעו. אמנמ לא שלי מבית, אבל בהחלט שלנו מהבית המורחב, מקהילת המושב. אני זוכרת שבת אחת בשיא הקיצ, ממש לפני חודשימ פורימ. היא עמ בטנ עגלגלה, והוא מטייל לצידה בנחת, והמ פונימ אלי בחיוכ: "אולי תבואי להופיע אצלנו בנווה צופ?". "בשמחה", אני עונה, "הכל בשביל הג'ינג'ימ" )ככ אני מכנה את המשפחה המורחבת שלהמ שגרימ במושב(. המ חלפו לאטמ ואני המשכתי לפטפט עמ חברה על ה פ ל, ונזכרתי בככ רק באותו בוקר נורא בו שמעתי שהיא כבר איננה. היא והתינוקת הרכה שלה שרק נולדה. קשה לתאר את הרגשת החנק בג רונ והכאב החודר, כמו איזה אגרופ חזק שקיבלתי ישר בבטנ הרכה. נדמה היה שגמ מי שלא הכיר הזדעזע. הרי אי אפשר לתפו , שמשפחה שרק בו רכה בחיימ חדשימ ובשמחה כה גדולה, נקטעה באיבה ברגע אחד, על לא עוול בכפה, והפכה לקללה כה נוראה. וכבר מתחילות שמועות לרוצ על יותר מדי מקרימ דומימ, בהמ צעירימ ממוצא ערבי משתוללימ בכבישימ בלי הכרה ופוגעימ באזרחימ. "ורק ביומ שישי הבנ שלי צלצל למשטרה, לדווח שיש רכב בנתיבי איילונ שמנ ה להוריד אותו מהכביש", מ פר לי אבא מודאג. ואני שומעת גמ על אתרימ פל טיניימ שמעודדימ את הפראות וחו ר האנושיות הזאת, כדרכ חדשה לפגע בנו ולצאת עמ עונש מינורי. ובינתיימ, נכונ לכתי בת שורות אלה, אבא ובנ שוכבימ במצב אנוש בבית חולימ, ומשפחה שחרב עליה עולמה, ועמ שנותר מזועזע. אבל הימימ חולפימ, והחדשות עו קות במשבר הפו ליטי שלא עובר, והמשפחה נותרת עמ החו ר והגעגוע, כשבדיוק בבית השכנ יושבימ עוד הורימ שכולימ לילד שנק טפ מהכביש ונהרג מול עיני בנו, על לא עוול בכפו, על לא עוול בכפמ. והמ כולמ אנשי ח ד צדיקימ, שעזרו לנו יותר מפעמ אחת בעתות מצוקה, גמ כשלא ביקשנו, ואני לא מצליחה להתחמק מה שאלה "למה?", אפילו שהיא כה מיותרת, אפילו שאינ עליה תשובה. ראיתי את הפרק ערב לפני האסון הראשונ ב דרה החדשה ב'כאנ', 'מל כויות של מטה', המתעדת לראשונה את תנועת הח ידות. הפרק עו ק בפגיעה האנושה ש פגו הח ידויות מהשואה, ובעובדה שאנשיה מעולמ לא עצרו לשאול 'למה?', בעיקר בכדי לא לבוא בטרוניה על ה' וכדי לקבל את הכוח להתחיל מחדש ולהקימ שושלת מפוארת המעידה מאליה על הניצחונ בנאצימ. וכאילו כדי להשלימ לי את התמו נה, נשלח אלי לצפייה במ גרת העבודה רט חדש הקרוי 'בשמ הבת', של היוצר הצעיר לירנ שטרית, העו ק באב שכול עד מתי החדשות עוסקות במשבר הפוליטי, והמשפחה נותרת עם החוסר והגעגוע, כשבדיוק בבית השכן יושבים עוד הורים לילד שנהרג בכבישים. והם כולם אנשי חסד, ואני לא מצליחה להתחמק מהשאלה "למה?", אפילו שאין עליה תשובה )מגלמ אותו נתי רביצ( ובהתמודדות שלו עמ האבל הנורא ועמ החלטת המדינה לשחרר את רוצח בתו. ה רט קצר, אכ קשה לצפייה. הטרגדיה והכאב מזעזעימ את הנפש. ולפתע עולה בי שוב אותה חרדה איומה לחיימ של משפחתי, של שכניי, של עמי. לשאול 'למה?'. אבל אז אולי אסור מותר לשאול 'עד מתי?', ומותר לז עוק, ומותר לכעו על אוזלת היד, ועל עוולות וחו ר טיפול ראוי של המדינה ושל הממשלה, שזהותה ומתוקפ ככ גמ מדיניותה בנושא לא ממש ברורימ. לא לה ולא לנו. עד מתי??? לעילוי נשמת ציפורה בת איטה ובתה נועמ רחל בת ציפורה ומתניה בנ חגית ז"ל, ולרפואתמ של אפרימ צבי משה בנ • שולמית ואיתי יעקב בנ ציפורה. צילום: באדיבות המשפחה