שביעי

27.12.19 | כ"ט בכסלו תש"ף | 386 גיליון שביעי | 14 י ע ל שב ח yaels@shvii.co.il …… … לפתח לע הלואי שהייתי יכולה צמי עינ שלישית. כזו שתדע להתבוננ לא רק על מה שקורה עכשיו או על מה שקרה פעמ, אלא גמ על מה שיקרה בעתיד. בחנוכה זה תמיד עולה לי. איכ בחג הזה, ובכלל בכל חג, אנחנו יודעימ כל ככ יפה לדקלמ שהאויבימ שבאו לכלו תינו בעבר לא הצליחו במשימתמ וה' הציל אותנו מידמ, והנה תראו הוכחה - אנחנו עוד פה. בימימ ההמ, בזמנ הזה. אבל מה עמ לעתיד לבוא? למה אנ חנו לא יכולימ להתחייב שגמ לעתיד לבוא מה שהתרחש בעבר ומה שמת רחש כרגע בוודאי יתרחש? אולי לא ממש להתחייב אבל בודאי לקוות לזה, להו יפ את זה בדיבורנו. באחת השיחות שהעברתי לאחרו נה שאלה אותי אחת המשתתפות ב ופ השיחה, האמ לא מפחידה אותי המחשבה שאולי יומ אחד חוות גלעד לא תהיה על המפה עוד, ואולי ח ושלומ, עמ יש ראל יאלצ להתמודד עמ ויתור על חלקת קברו של בעלי כאנ ביישוב שלנו? תמהתי מעט על השאלה. מצד אחד אני מבינה, לצערנו כבר חווינו ויתורימ כאלה ואחרימ על מקומות פה בארצ הקודש, וכבר התמודדנו עמ מציאות של קבורה מחדש ל"ע בעקבות מ ירת שטחימ לידיימ לא ישראליות. מצד שני, האמ אנחנו צריכימ לתת למחשבות האלו לנהל את היומיומ שלנו? האמ הה תכלות העתידית הזו מועילה לנו? מקדמת אותנו? וחוצ מזה, אמ הפחד הוא על מ ירת שטחימ כאלה ואחרימ, למה לפחד רק על חוות גלעד? ומה עמ ירושלימ לדוגמה? נהדרת בש בחנוכה זו הזדמנות בילי להתבוננ על העבר הרחוק ההוא, בתקופות קדומות יותר פה בארצ, ולדמיינ לעצמי את תושבי הארצ הזו נו עימ בכ רכרות, לא ממוגנות ירי, בכבישי השומ רונ, קונימ חלקות ובונימ בתימ ברוחב יד בכל מקומ שליבמ חפצ, ונו עימ לטבול בכינרת ומגיעימ אולי במהירות גדולה משל היומ כי המ יכולימ לחתוכ דרכ הכ ביש הראשי העובר בשכמ. זו הזדמנות גמ להתרגש, ממש פי זית, איכ אחרי כמעט אלפיימ שנה זכינו להחזיר לעצמנו חלק נכבד מאד מותינו, ושזכינו לבנות בתימ על הארצ ההיא הקדמונית כל ככ שנזנחה לתקופה ארוכה, ארוכה מדי. איכ תמיד עולה ומה עם העתיד? בנו היכולת לפחד מאותו עתיד נ תר. לחשוש מפינויימ, לחשוש מגלויות כאלה ואחרות. למה אינ לי את היכולת להתחייב שכנ, ה' הציל אותנו בעבר, מציל אותנו גמ כיומ, ויציל אותנו גמ בעתיד? אני חושבת, שלמענ עתידנו אנחנו צריכימ שתהיה לנו העינ השלישית הזו, לפתח אותה איכשהו. לאפשר לעצמנו לומר, אני מאמינה שבימימ ההמ בזמנ הזה וגמ לעתיד לבוא. לא, אני לא מפחדת ממה שיקרה לחוות גלעד בעוד שנימ מ פר. אינ בימים ההם בעוד שמונים שנה, כשכבר נפסיק להתרגש מכך שעם ישראל חזר לארצו אחרי אלפיים שנות גלות, ילדינו ונכדינו יישבו בחנוכה, וגם הם יוסיפו לסיפורי הגבורה שלהם גם את הסיפורים שלנו, של מה שקורה בימינו לי מושג אמ אכנ יש לחלקת האדמה הזו עתיד נצחי על הארצ הזו, אבל אני מאמינה שכנ. אני מאמינה שבעוד שמונימ שנה, כשכבר נפ יק להתרגש מככ שעמ יש ראל חזר לארצו אחרי אלפיימ שנות גלות, אני מאמינה שילדינו ונכדינו יישבו בחנוכה, וגמ המ יו יפו ל יפורי הגבורה שלהמ גמ את ה יפורימ שלנו, של מה שקורה בימינו. ואני מאמינה שהעתיד הזה צופנ ברו בו גאולות רבות, על האדמה הזו וגמ על העמ הזה. עד כדי ככ ניגאל, שלא נפחד גמ להתחייב שהעתיד לא שברירי יותר. יציב ובטוח. האלו, אני מרגי בימות החנוכה שה צורכ להעז ולומר לעצמי, ואולי גמ בקול: "שעשה ני ימ לאבותינו, בימימ • ההמ, בזמנ הזה ולעתיד לבוא". shutterstock צילום: