שביעי

17.01.20 | כ' בטבת תש"ף | 389 גיליון שביעי | 8 שר ו ן ר ו ט ר sharonroter@gmail.com ……… ללא החורף הזה היכה בילדיי רחמ, ואולי היו אלו דינימ שהמ בעצמ רחמימ? לעולמ לא נדע. בכל אופנ, אחד אחרי השני המ נפלו שדודימ במגוונ מח לות ילדות/בטנ/שפעות ועוד שלל מרעינ בישינ. האשמתי את כל העולמ ואחותו, ובעיקר את ההורימ בגנ ששולחימ את הילדימ שלהמ עמ תרופות מורידות חומ. כאילו שהגננות לא שמות לב שהילד לא מאה, אבל אינ להנ דרכ להוכיח כי א ור להנ למדוד חומ על פי החוק... האמת, זכיתי להיות עצמאית ול נהל את הזמנ שלי בלי לתת דינ וחש בונ לבו . אבל אמ הייתי שכירה, יכול להיות שהייתי נאלצת לנהוג כמו אותמ ההורימ. אל תעופו עליי, אני לא מצדיקה התנהגות כזאת. במיוחד לא אחרי שהילד שלי היה חולה שבוע בבית, חזר ליומיימ לגנ, וחזר הביתה עמ ארבעימ ואחת מע לות חומ לעוד שבוע. אבל ממרומ נ יוני וגילי, אני מבינה שלעולמ אי אפשר לשפוט אחר עד שתהיה במקומו. והקטע המהממ הוא - שלעולמ לא תוכל להיות באמת במקומו. אז כנ, אני יכולה לה בינ אמא שנמצאת במצוקה איומה אחרי שהיא נעדרה מהעבודה שלושה שבועות כשהיא נשארת עמ ילד חולה, מוודאה שהוא החלימ, מחזירה אותו לגנ בהקלה רק בכדי שילד אחר יעלה חומ בלילה. שמגיע מה אני מבינה את הלחץ בו שכבר אינ לו בלנות לאמהות האלו, ומעדיפ לקחת לעבודה איזה גבר ולשלמ לו קצת יותר, רק בשביל להיות בטוח שה עבודה תתבצע ושהוא לא יצטרכ כל היומ למלא חורימ של אמהות שלא מגיעות. ומהצד השלישי, איזו אמא תרצה ל כנ את אמא שלה לשמור על ילד עמ מחלה מד בקת? אז נכונ שזה ממש לא פייר לאמהות האחרות, לצוות של הגנ וגמ לילדימ, ושא פילו ששלחנו כמה הודעות ווט אפ זועמות בקבוצה של הגנ עדיינ שולחימ ילדימ מ ו ממימ מנורופנ. אבל בחייאת אנשימ, החיימ מורכבימ יותר משחור ולבנ, ובאפורימ כמו באפורימ- לא כדאי להתע ק יותר מדי כי זה יחזור אלינו כמו בומרנג. יצא לי שחניתי בחניית נכימ פעמ, זה נורא לא פייר אני יודעת, אבל לא הייתה לי ברירה כי הייתי בחודש עשירי להריונ )כנ- יש דבר כזה( והייתי חייבת להפקיד שיק בבנק. לא יכולתי לזוז כמעט, והיו שלוש חניות נכה פנויות - אז חניתי באחת לכמה דקות. כמובנ שקיבלתי דו"ח )ואחרי ששלחתי את טיעוניי גמ ביטלו לי אותו(, אבל מי שהגיע באותו הרגע לחניית הנכה וראה את הרכב ללא המדבקה, שפט אותי לחומרה, ציקצק בלשונו ואמר 'איזה אנשימ חולרות'. וכנראה שהגיע לי, ועדיינ. ישבתי עמ ויצא שבהצגת ילדים הקטנימ, ובהיתי ב לולרי שלי כמעט כל ההצגה יחד עמ כל ההורימ בשורה. אני, אומנית בעצמי, שעומדת על במה ומודעת לכמה זאת התנהגות לא מכבדת - יושבת עמ ה לולרי שלי מול הפרצופ של השח קנימ בלי בושה. טוב, עמ קצת בושה. מה לעשות שעד שיש לי שעה של שקט אני מעדיפה לנצל אותה לעבודה ולפעמימ, אבל אל ת פרו, אני כל ככ משתעממת לי זה לא יקרה אפילו ששלחנו כמה הודעות ווטסאפ זועמות בקבוצה של הגן עדיין שולחים ילדים מסוממים מנורופן, אבל בחייאת אנשים, החיים מורכבים יותר משחור ולבן שאני גמ קצת בפיי בוק. לזכותי אומר, שישננ הצגות בהנ אני כל ככ מרותקת שאני בכלל לא רוצה להציצ ב לולרי. טוב, אולי קצת בווט אפ אבל זהו. למרות שממש לא ודבר אחרון, חביב, אני מהאמהות שלרוב לא עונות לילדימ שלהנ כשהמ קוראימ להנ. ואמ המ קוראימ יותר מדי המ מקבלימ 'מה?' כזה צרחני ומפחיד )אולי כמו של רויטל ויטלזונ ב רטונימ שלה ברכב(, שהמ שוכחימ מה המ רצו לבקש. בואו, אני שנה לחמישה ילדימ. כמה 14 אמא כבר 'אמא, אמא' אפשר לשמוע ולהגיב גמ ב בלנות. מה גמ שהמ לפעמימ תמ קוראימ 'אמא אמא', וב ופ בכלל מ ת בר שהמ משחקימ ביניהמ באמא וילדימ. אתמ מוזמנימ לשפוט אותי בכל שלב, רק בבקשה תנקטו בדינ שמטובל ברח מימ, ובפעמ הבאה שתגידו 'לי זה לא • יקרה', אפשר גמ להו יפ 'כנראה'... shutterstock איור: