שביעי

28.02.20 | ג' באדר תש"ף | 395 גיליון שביעי | 8 י ע ל שב ח שיומ אחד מעולם לא חשבתי היא תחזור להיות כל ככ מאושרת, אבל השבוע התרוממ ליבי בהתרגשות אמיתית ממראיה. אני מודה, אני קצת קטנת אמונה בכל הקשור באיתני הטבע, בכל מה שלא תלוי בידי אדמ. אני נוטה להאמינ שאמ אינ גשמ, כל העצימ ימותו ותהיה בצורת איומה. מיד נהיה לי צמא עז בגרונ, מהמחשבה על מקורות המימ היבשימ שלנו אחרי קיצ קשה ושנה נטולת גשמימ מ פקימ. הודעה על רעידת אדמה שהורגשה בצפונ ואני ישר חושבת על צוואה ועל מצב מח ני המזונ שברשותי, ושריפה קטנה ביערות ובשדות יכולה לגרומ לי למחשבות על חיי אבדנ ותוהו ובוהו. אז כשהחלו לצוצ תמונות של 'לפני ואחרי' הגשמ בכנרת, משהו בי גאה בשמחה עצומה. מי היה מאמינ! הנה היא שוב מלאה! שהאיומ המרכזי נולדתי לתוך דור עליו הוא 'מה עמ המימ בכנרת!'. שנייה של ברז פתוח ללא שימוש, גררו אחריהמ צעקות על חו ר האכפתיות שלנו למצבה העגומ של היפה והעגולה שלנו שגו ת לאיטה בגלל פרזיטימ כמוני. אמבטיות? מילה ג ה. רק בחוצ לארצ מותר, למי שיכול להרשות לעצמו. בכל קיצ שהיינו עולימ לצפונ ומגי עימ לכנרת, פנינו היו מתמלאות בדאגה לנוכח הידרדרותה מהשנה שקדמה לה. גמ אחרי שנימ בהנ הודיעו על הפ קת השאיבות ממנה ו גירת כל ה כרימ כדי לאפשר לה להשתקמ, עדיינ לא הגיעה צפירת ההרגעה. המימ בכנרת המ הצרה הגדולה של כולנו. ככה טענו תמיד. אינ לה יכוי להתמלא, וזה הרבה בגלל שה עזתי להשאיר ברז מטפטפ במלתחות של מחנה יירימ בבני עקיבא. והנה, בימימ האחרונימ, פתאומ האיומ הזה כבר מקבל תפנית חדה, הכנרת כמעט מלאה! עוד כמה נטי מטרימ ופותחימ את כר דגניה! וזה הפתרונ לכל צרותינו! שוב לא נקומ בלילות אימה בגלל הפחד מהגברת הנ דקת מרוב התייבשות בפר ומות על מצב המימ הנורא. כשנעלה צפונה נשמע שוב פכפוכי מימ ונחלימ זורמימ בכל עבר. ואולי אפילו, ככה בשקט אני מעזה לדמיינ, נזכה לראות גמ את ימ המלח שלנו מתאושש ומתמלא בשנית. את הביטחונ זה ממש מחזיר לי והאמונה הפשוטה במי שאחראי כאנ. מי שב ופו של דבר עמ כל הריבונות שהוא העניק לנו, עדיינ השליט הבלתי מעורער, ממית ומחיה, מרוקנ וממלא של העולמ הזה. פתאומ המושג 'גאולה כהרפ עינ' מקבל משמעות אמיתית. דברימ שהרגישו ח רי יכוי הופכימ לאפשריימ להשגה. אינ דבר העומד בפני רצונו של מקומ. ואמ הוא יכול לשנות את הטבע בהיפוכ מיידי, אינ פק שגמ את גורלנו הוא יכול. כנרת שלי כשהיינו עולים לצפון, פנינו היו מתמלאות בדאגה לנוכח הידרדרותה של הכנרת. המים בכנרת הם הצרה הגדולה של כולנו. אין לה סיכוי להתמלא, וזה בגלל שהעזתי להשאיר ברז מטפטף במלתחות של מחנה סיירים בבני עקיבא אני כבר לא יכולה לחכות לזמנ פנוי כדי לנ וע לשמ, לחזות במו עיניי ולהשתתפ בשמחה שלה. אפילו התחלתי לחשוב על המבטימ ח רי האמונה של ילדיי הקטנימ, כשיגדלו וא פר להמ שפעמ הכנרת כמעט נעלמה. וב רטוני הכ אני צופה בתמונות נרת הגואה בהתלהבות של ילדה קטנה, ומדמיינת אותה עולה על גדותיה. משתע שעת עמ אבני הא פלט האפורות שבראש המדרגות, מחבקת את כל העצימ הכבר לא ככ ככ קטנימ שצמחו בהעדרה על החופ והיא כעת מציפה אותמ, מדמיינת אותה מלטפת ברוכ את האבנימ הקטנות שכבר שנימ לא זכו למגע ידה, ולוחשת להנ בקול עליז, מנחמ ומאושר - חזרתי, • עכשיו אני בבית. shutterstock איור: yaels@shvii.co.il …… …