שביעי

19.06.20 | כ"ז בסיון תש"ף | 398 גיליון שביעי | 6 שר ו ן ר ו ט ר sharonroter@gmail.com ……… לא יא וולי כמה זמן לא כתבתי, לעיתונ ולא בכלל. הקורונה הזאת שברה לכולנו את השגרה ועד שהתרגלנו והת חלנו להנות אז חוזרימ בחזרה. כמה דברימ היו לי להגיד במהלכ הת קופה הזאת שאילצה אותנו להיפרד. טו רימ שלמימ כתבתי בראשי, אבל בפועל השארתי את הדפ ריק. למה? כי כמו שה' רצה שנדיר רגלינו מבתי הכנ ת, ככ הוא רצה שלא אכתוב. אז הנחתי את העיפרונ וזה היה ופ הזיכרונ. פעמ בשנה הצעת חוק חדשה. נעשה שגרת קורונה למשכ חודש. נכונ, אני יודעת שזו היתה תקופה קשה - ע קימ נפלו, אנשימ נפטרו, וחולימ ומו נשמימ למכביר. אבל בד בבד קיבלנו מתנה, שכנראה היתה הכרחית לקיומו של העולמ - בכללי ובפרטי. והכל כבר נאמר ואינ כבר מה להו יפ, אבל לא משנה עמ מי דיבר תי - גבר/אישה/חרדי/חילוני - כולמ הודו שהרגישו שהתקופה הזאת הגיעה רק בשביל להושיע אותמ ולתקנ משהו בעולממ. כל אחד חווה רגע תודעתי של גאולה - בליל ה דר, בתובנה עמוקה, או שמשהו שהיה תקוע שנימ ופ ופ נפתח… אז ברור שזה דור של עיקבא דמשיחא, ושחווינו מינ גאולה פרטית, אבל מה עמ הכללית? אמ הגאולה השלישית עתידה להיות כמו הראשונה, אז אולי עברנו רק את המכה הראשונה? אנחנו ממהרימ לנ ות לחזור לשגרה, חוזימ בבעתה במעצמות העולמ מתפרקות מ ביב, עוצמימ עי ניימ אל מול הגל השני, פשוט כי ככה אנחנו - מתוכנתימ להישרדות עוד מימי העבדות במצרימ. גמ היומ אנחנו עבדימ )בעיקר של הדמיונות, הפרשנויות וה רטימ שלנו( ואינ פק שלתקופה הזאת תהיה השפעה עצומה על העתיד לבוא. אבל בינתיימ, עברתי ממצב שבו היו לי במשכ שבועות עשרימ שקל בארנק והרגשתי עשירת עולמ, למצב של עב דות המירוצ אחר המינו בבנק. חברה הרגישה שעשו לנו: "הנה צי ", ונורא צחקתי כי היא יכמה G5 ... פור את התקופה הזאת בשלוש מילימ - את הבלבול, הני יונ לתפו קצה חוט ואולי להבינ משהו מבליל הפרשנויות ה ותרות. מטומ אני מרגישה כמו ילדה טמת שככל שמצביעימ על הציפור, ככ אני מפ פ ת אותה, ואולי היא בכלל לא קיימת? ומתחת לפני השטח, בעודי תרה, רוחשימ כל מי כוחות ומשנימ דרי עולמ - מאשרימ ני ויימ בבני אדמ, איכונימ ב לולרי ו וג חדש של קרינה שמדע נימ טוענימ שמזיקה פי עשרות מונימ מזו הקיימת - ואינ יודעימ אמ טוב או רע, ולא אמ ההי טוריה חוזרת והרע שוב טוענ לכתר, ואולי זה רק תיאוריות מטו רללות, ומה אמ אנחנו באמת ב כנה? הני יונ לתפו קצה חוט של הבנה מחזיר אותנו באינ ברירה לאמונה כי הכל מתחיל ממנו, והכל מ תיימ בו. וזה כמובנ המ ר שעבר היטב לכולנו: אני לא יודעת כלומ ולא שולטת בדבר, ועל חוזרת לשגרונה אנחנו ממהרים לנסות לחזור לשגרה, עוצמים עיניים אל מול הגל השני, פשוט כי ככה אנחנו - מתוכנתים להישרדות. אין ספק שלתקופה הזאת תהיה השפעה עצומה על העתיד לבוא אפ הצורכ שיש לי כבת אדמ להבינ - המציאות גדולה מכל דמיונ. ועכשיו מתחיל עידנ ההיגיון מת חדש בו אינ ברירה אלא להיות מעל ההגיונ, הפחד, הלחצ והחרדה )תפ י קו עמ הג'רמופוביה גמ אלכוג'ל מזיק לגופ(, ופשוט )וכמה שזה לא פשוט( להאמינ שהכל מאיתו, ובד בבד לא להאמינ לפחד. כי בפחד יש ממשות, וכל הטענות הללו ש'חייבימ לשמוע ולדעת' יכולות להיות מאוד נכונות, אבל מצד שני הדיבורימ המלחיצימ, המת כלימ והמפחידימ, מזינימ המונ עוצמה ונפח לפחד, וזה לא באמת עוזר. אז הפתרונ שלי הוא להיות קצת אהב לה, כי במילא לא מצאתי את הציפור, וגמ אמ אמצא אז "אמ תעופ הציפור מה אכפת לו לעצ? מה אכפת לציפור שהעצ • הוא ירוק?" )חנוכ לוינ(. shutterstock איור: