שביעי

10.07.20 | י"ח בתמוז תש"ף | 401 גיליון שביעי | 6 שר ו ן ר ו ט ר sharonroter@gmail.com ……… זה כבר כמהשניםשאני פעילה בתחומ התרבות היהודית, בעיקר בצדה הנשי של המפה, לאלו המבקשות לש מור הלכה ועדיינ להופיע על במה ולהאיר מהאור שה' העניק להנ. אני מוצאת את היצירה ככלי לעבודת ה' שלנו, כזה שמ ו גל לעלות מעל כל הדעות והאחיזות ופשוט להרחיב את הלב, להתחבר ולקרב לבבות. אפשר לראות את זה קורה בתחומ של המו יקה הגברית, מה יבה הפשוטה ששמ אינ את ההגבלות ליח"צ ולהופעות מבחינה הלכתית. בצד הנשי ה יפור קצת שונה, ומבלי להיכנ לעומק ההלכה הזאת )שגורמת לרתיעה הנ בצד החילוני והנ בדתי(, העובדה בשטח היא שהיצירה הנשית ברובה אינה עומדת ב טנדרט הכללי. במילימ אחרות ישנו איזה פיגור אופנתי קל, כלומר אנחנו מאחרות… אינ מה לעשות, בנושא הזה החילונימ עוברימ אותנו. המ עובדימ על זה מימי יוונ העתיקה ועד היומ, ולנו רק נותר לקחת את הכלימ המודרניימ הללו ולח בר אותמ לעולמות התוכנ שלנו. ככ לדוגמה יש את הראפר ני ימ בלאק - כוכב בינלאומי, גר צדק שהיה מו למי ונוצרי ועכשיו הוא חרדי בבית שמש, שממשיכ את היצירה שלו היומ כמו פעמ, רק הטק טימ שונימ. כשא ני רואה אומנימ שמצליחימ לשלב את הכל, וגמ נוגעימ לפלח כל ככ גדול באוכלו יה, זה משובב נפשי ולב ברמה אחרת. אולי כי אני חוזרת בתשובה שלא מפ יקה לשאופ לחבר בינ העולמות. לאחרונה אנחנו שומעים מאבקימ ו'שבוע הרבה מחאות, הזעמ' של האומנימ ותעשיית התרבות. בפעמ הראשונה כולנו באותה צרה, המפו ר מימ והמבוקשימ חייבימ לרדת במחירימ, להתפשר ולהופיע גמ בבתי אבות, ואלו הפחות מוכרימ צריכימ לפתע לגרד פרנ ה מהוראה. בינ כל המחאות הגדולות, המחאה של הנשימ היוצרות לנשימ נבלעת בקול ענות חלושה, אבל אני לא מצליחה להניח לה, בעיקר כי אני מרגישה שהפערימ ניתנימ לגישור בקלות ולכנ יש לי תחושת שליחות, כביכול "להציל" את אחיותיי למקצוע ול גור אחת ולתמיד את הפערימ. קיצר, שוב משחקת אותה גנית של אלוקימ... אבל לאחרונה התחלתי לחשוב שד ווקא "הפיגור", האיחור האופנתי הזה, במגזר הדתי לרוב מאוד מוצא חנ בעי ניי, ואולי אחת מה יבות שבחרתי לגדל את ילדיי באורח החיימ הזה, היא דווקא בגלל הפער הזה בינינו לבינ העולמ. יש לנו פחות מ כימ )אני רוצה לקוות( ויומ אחד בשבוע אנחנו מנותקימ לגמ רי מהתקשורת ובכלל לא נוגעימ בהמ. הילדימ שלנו משחקימ גמ משחקי קופ א, קלא , חמש מקלות ודוקימ. אופנ הלבוש מכבד יותר כמו בזמנימ עברו )או כיומ בכל מדינות אירופה שבהמ תלבושת אחידה לבית ה פר ולגנ כוללימ בגדימ צנועימ ומכובדימ(, אנחנו מכ ימ את הראש, הנו ער שומר נגיעה או לפחות מודע לחשיבות התא המשפחתי ונוקט ביותר אחריות, ויש פחות תחושה כללית של "אכול ושתה כי מחר תמות", אלא יותר "תעבוד על המידות נוסעים במכונית הישנה לאחרונה התחלתי לחשוב שדווקא האיחור האופנתי הזה במגזר הדתי לרוב מאוד מוצא חן בעיניי, ואולי אחת מהסיבות שבחרתי לגדל את ילדיי באורח החיים הזה, היא דווקא בגלל הפער הזה בינינו לבין העולם ותעשה מצוות כי מחר תמות". בתקופה האחרונה מושג ה"חופש" הפכ להיות אידיאל כשכל הגבולות מט שטשימ וכביכול מותר לומר הכל )חוצ מלגנות משפחות חד מיניות, רק לנאצ חרדימ מותר חופשי( ומותר ללבוש הכל, להראות איכ שרוצימ ולעשות מה שרו צימ )בגבולות הטעמ הטוב - שאינו קבוע על פי אמת מידה מ וימת, אלא משתנה באופנתיות לפי הנורמה - שמיומ ליומ נהיית פחות ופחות נורמלית(. אז החלטתי שאני לא יכולה יותר לע שות איפה ואיפה. בחרתי בדרכ "המפגרת" ואני שלמה איתה, עמ כל הכבדות שלה, כי אני מעדיפה אותה על פני "הנאורות והקידמה" המשתוללימ כיומ בחוצ. ובע ניינ התרבות? אולי זו באמת ע קת חבי לה, למרות שיש מצב שלהיות "מאחרת" • עומד להיות הדבר האופנתי הבא. 90 צילום: קובי גדעון, פלאש