שביעי

17.07.20 | כ"ה בתמוז תש"ף | 402 גיליון שביעי | 8 י ע ל שב ח yaels@shvii.co.il …… … שורות אלה, אני בעודי כותבת יודעת על לפחות עשרה חברימ שלי שיושבימ בבידוד. חלקמ מחכימ לתוצאות של בדיקה, חלקמ כבר גילו שהמ שלי ליימ או חיוביימ, וחלקמ עוד לא נבדקו. הימימ הללו, בהמ התחושה שהחבל מתהדק ביב צווארנו, ושהנה, אוטוטו זה מגיע גמ אלינו, גרמ - אחרי הבהלה הגדולה, ההתארגנות לחיימ מ וג אחר והכע - להמונ תובנות מרתקות. לכבוד אותמ היושבימ כעת בבידוד או החולימ עצממ, אני רוצה לשתפ אתכמ בשתיימ מנ התובנות; אחת מהנ נאמרה לי על ידי איש חכמ אחד שאני מאוד אוהבת, אבא שלי האהוב, והאחרת התבררה לי תוכ כדי שיחה עמ חברה טובה, ובתקווה שירוממו את רו חכמ או לכל הפחות ינעימו את זמנכמ למ פר דקות. אבא, מעבר להיותו איש חכמ, הוא גמ רופא. בתחילת כל הקורונה הזו היו לנו שאלות רבות על הווירו החדש, על היח אליו ועל עניינימ רפואיימ ביבו. אפשר לומר שאבא הפכ למר כז מידע מודיעיני לגיטימי וענייני, והשתדל לענות על כל שאלה בכובד ראש וברצינות. כששאלתי אותו לרא שונה איכ עליי לדעת אמ אני צריכה בידוד או לא, הוא ענה לי "זה כמו בהלכות טומאה וטהרה בבית המקדש: הטמא והמעגל הראשונ אחריו טמאימ. כל השאר לא". התובנה הזו מהדהדת בי עד היומ; ההבנה שיש אפשרות לקחת אירוע מודרני ולא צפוי, שנכנ לחיי בהפ תעה, ולקשר אותו לבית המקדש, ובככ בעצמ להשפיע ולו במעט על תודעת הגאולה שלנו ברובד הפרקטי ביותר, הק ימה והדהימה אותי. גמ כיומ, מאז אותה השאלה, אני מנ ה בכל הזדמנות למצוא עוד מקומות שבהמ המציאות היומיומית מלמדת אותנו על המציאות העתידית והגאולית במהרה בימינו. בתרועה כאשר פצח הגל השני גדולה, שמעתי על הרבה מאוד קרובימ אליי שנאלצו להיכנ לבידוד, מי בגלל הגננת של הילד ומי בגלל ההוא ב ופר שהיה בתור לפניהמ, ומי בגלל טרמפי ט שהתגלה כחולה. אחרי הבא ה במחשבה על שבועיימ לבד עמ ריח של אקונומיקה וחו ר בבלוטות הטעמ, חשבתי איזה מדהימ זה קשר אנושי. אדמ שמתגלה כחולה קו רונה, צריכ לשחזר אחורה את כל צע דיו וכל אינטראקציה שלו עמ העולמ, ובככ גורמ להרבה אנשימ להתבודד. אני מתייח ת לזה כמו מעגלי השפ עה. כל אדמ שאיתו באתי במגע כל שהו, אפילו של רבע שעה בלבד, משהו בי עבר אליו. ומשהו בו עבר אליי. ובעצמ, פתאומ המשמעות של רקמה אנושית אחת חיה נהיית הרבה יותר מוחשית ונעלה. נכונ שבימימ אלה אנחנו בעיקר בדידות אחרי הבאסה במחשבה על שבועיים לבד עם ריח של אקונומיקה וחוסר בבלוטות הטעם, חשבתי איזה מדהים זה קשר אנושי. כל אדם שאיתו באתי במגע כלשהו, אפילו של רבע שעה בלבד, משהו בי עבר אליו. ומשהו בו עבר אליי מקבלימ את המשמעות השלילית של הרקמה הזו. אבל בימימ כתיקונמ, אני חושבת לרגע, איכ אפשר להפוכ רגע קטנ ו תמי למשמעותי ובעל השפעה, כזו שתישאר בנו לפחות שבועיימ. אני מניחה שאני לא היחידה שיושבת לי בוהה, תוהה ומתבוננת במציאות שהייתה מוכרת ושנהפכת לאיטה למ שהו זר ומאיימ. אני גמ בטוחה שחלק נכבד מאיתנו מ כימ לחוות את הימימ האלה, על כל הפחדימ הנלווימ אליהמ, ועל כל אי הוודאות הנצמדת אליה. כשנעבור את הימימ הללו, לבטח נצא עמ ארגז כלימ מכובד שישמש אותנו בעידנ החדש הזה, עידנ פו ט קורונה. ובינתיימ, בינ תפילה לתפי לה, כל שנותר לי הוא להאמינ שהכל • לטובה. shutterstock איור: