שביעי

24.07.20 | ג' באב תש"ף | 403 גיליון שביעי | 8 י ע ל שב ח yaels@shvii.co.il …… … בה חוויתי חו הפעם הראשונה רבנ אמיתי הייתה ב ופ שנת השירות הלאומי. הייתי ילדה צעירה, שהקדישה את שנות חייה היפות, את היצירתיות המתפרצת שבה, את קשריה החברתיימ ואת הזמנימ היקרימ לה ביותר במאבק ארוכ ומתמשכ כנגד הגזרה המרה, גי רוש יהודימ מביתמ בגוש קטיפ. גירוש ממש. וגמ חורבנ. בתקופה האחרונה הבנתי שאני מ רבת להמשיכ להתכתב עמ הפוליטיקלי קורקט ולקרוא לזה התנתקות. יותר מדי שנימ אנחנו מתחבאימ מאחורי מילימ יפות, נמנעימ מלהאשימ את מי שבא מת אשמ. יותר מדי שנימ אנחנו ע וקימ באיכ זה נראה ולא באיכ זה מתרפא. אנחנו מתעקשימ בכל דרכ לנהל בעצמנו את הפצע הזה חובשימ אותו שוב ושוב עד שמעזימ לפתוח אותו מחדש. אנחנו מחשבימ את חיינו עד לקיצ ההוא וממנו, בכל הזדמנות מע לימ זכרונות משמ או תובנות כואבות כתוצאה מהחורבנ ההוא. אני שייכת לדור ההוא שנפגע ונשבר לר י ימ אחרי אותו קיצ נורא. הילדימ . בתקופה האחרונה 2005 של קיצ שנת הוקמה לה קבוצה בפיי בוק בה שיתפו ועדינ משתפימ כל מיני אנשימ על הימימ ההמ. מעלימ זיכרונות ותמונות, מדיינימ על התנהלויות שונות דאז, מנ ימ להבינ, להפיק לקחימ, ללמוד לזמנ הזה. ומה אומר לכמ, זה פתח. פתח פצעימ שלא הגלידו, כע ימ, כרימ של דמ עות חבויות שלא העזו לצאת כי עבר כבר זמנ והמשכנו הלאה. בימימ ההמ. הייתי ילדה צעירה ואת הגירוש עצמו ראיתי ממ כ הטל וויזיה. לא העזתי לזוז משמ. לא העזתי להפ יד אפ מבט או שיר או זעקה של אפ אחד שתועד בתקשורת. אני זוכרת אותי מזפזפת בינ הערוצימ וקוראת כל פי ה באתרי החדשות. זוכרת את עצמי מתקשרת לחברות לברר מה הנ עושות ואמ גמ הנ כמו ני לא יכולות לעזוב את המ כ. זוכרת את הימימ שלפני, את אלו שאחרי, את השנה שבאה בעקבותיה, את ההכרות שלי עמ רזיאל, שבתור בחור ישיבה שנות חייו באותמ ימימ היו בנווה דק לימ, היה פצוע הרבה יותר ממני וני ה בכל דרכ ובכל הזדמנות לקומ, לרוממ אחרימ ולהתרוממ בעצמו מהמשבר הזה. חמש עשרה שנה עברו מאז. חמש עשרה שנה בהנ הזהות האישית שלי והבחירות המשמעותיות של חיי הושפעו מאותמ ימימ. הזכרונות אמנמ הופכימ אט אט לפחות כואבימ, אבל איכשהו יש בי רצונ גדול להחזיר את הכאב שהיה צמוד אליהמ. לפחות לכמה רגעימ. בתוכי יש קול שלאחרונה התגבר והחל לשאול בקול, האמ את כל החורבנות שלי בבוא היומ אעז לשכוח? האמ כל משבר שחייתי בחיי יגיע ב ופו לדממה? אני יודעת שזה לא דומה. אני יוד עת שלאבד אדמ יקר לא מתקרב בשומ מחורבן לחורבן בתוכי יש קול שלאחרונה התגבר והחל לשאול בקול, האם את כל החורבנות שלי בבוא היום אעז לשכוח? האם כל משבר שחייתי בחיי יגיע בסופו לדממה? צורה לאיבוד אדמה או בית. אני גמ יודעת שבניגוד לאמונה המקובלת אינ דבר כזה "הזמנ עושה את שלו". יש לנו יכולת חזקה להשפיע על הזמנ ולעשות אותו בעצמנו מבלי שהוא יחלופ ויכהה את עצמו לידנו. אני יודעת את זה כי בעוד כמה ימימ אנחנו מוכיחימ בט' באב, את היכולת שלנו להזכיר לעצמנו ולחוות מחדש את מה שקרה לפני אלפיימ חמש מאות שנה, את החורבנ ההוא. ואת זה שאחריו. דואגימ לבכות ולהתאבל עליו ועל נ יבותיו, מש תדלימ בכל דרכ להשאיר את הימימ ההמ פועמימ ומדממימ חרפ השנימ שעברו. באמצעות ההשוואה הזו, בינ חורבנ לחורבנ אני מבינה כמה כח יש לעיבוד מתמשכ של זכרונות וכאב על אבדנ • וחורבנ, לעולמ לא באמת עוזב. 90 צילום: יוסי זמיר, פלאש