שביעי

31.07.20 | י' באב תש"ף | 404 גיליון שביעי | 8 י ע ל שב ח yaels@shvii.co.il …… … הייתי בסך הכל בת שמונה כשעלינו ארצה מצרפת, קטנה מ פיק כדי לזרומ וליהנות מזה ללא פחד או שאלות קשות מדי, גדולה מ פיק כדי להבינ את המעמד ואת ההתרגשות. קטנה מדי כדי להבינ את ההשלכות של המהלכ הזה וגדולה מדי כדי לשכוח זכרונות וריחות. לפעמימ אני עדינ מתקשה לעכל שעשינו את זה. מרצונ, בלי לברוח מאפ מקומ או בלי שיכריחו אותנו לעזוב למקומ חדש. פעמימ רבות אני משתאה מה יפור הזה, שהוא יותר של הוריי מאשר שלי. הוריי, שניהמ באימ ממשפחות מ ו רתיות ששמרו על הב י היהודי. לא הרבה יותר. למרות זאת, אבא למד בבית פר יהודי דתי ואפ המשיכ לי שיבה חרדית. אמא הגיעה ממרוקו בגיל חמש עשרה לעיר פרברית לפריז וכל שבת הייתה צועדת מרחק שעה הליכה לבית הכנ ת. המ הכירו בתנועת נוער 'תקוותנו' שאחת המטרות שלה היא לעודד עליה לארצ. המ התחתנו כשאבא היה בשנה הרביעית ללימודי רפואה ומרגע זה, לא הפ יקו לחלומ ולתכננ צעדימ לקראת עלייתמ הביתה. לארצ. עמ הזמנ, החיימ עצממ התחילו להירקמ ביבמ, אבא פתח מרפאה, אמא התפנתה לטפל, בארבעת ילדיהמ שנולדו. הכל שגשג והצליח והשגרה כמעט קברה את חלוממ. אבל המ לא התפתו לנוחות ולתנאימ הטובימ. המ ידעו, ברגע שתגיע ההזדמנות זו תהיה החלטה של כאנ ועכשיו. בלי לה ובלי להתלבט. וככ קרה. אבא שמונה שנים לאחר מכן, מכר את המרפאה. המ מכרו ומ רו את כל החלומות האחרימ שלהמ, ארזו את מטלטלינו ויחד צעדנו לעבר החלומ היחיד שנותר אל הלא נודע. עשרימ ושש שנימ חלפו. אנחנו עדינ כאנ. עד כדי ככ אנחנו כאנ מושרשימ שמעולמ לא הרגשתי שיש ב יפור הזה התפעלות או התרגשות כלשהי. כל ככ ברור לי שאנחנו כאנ, שמעולמ לא עזבנו ולעולמ לא נעזוב עד כדי ככ שנדרשתי לדחיפה גדולה מצד אבא לכתוב אותו. כי בשבי לי זה ברור מאליו. הנה אני, כאנ אתכמ, לא מתנצ לת ולא מרגישה שונה. ועדיינ, עולה חדשה. לאבא ואמא אמנמ נותר המבטא אבל מעבר לזה אינ שומ ת מינ ממקומ מוצאמ. ישראלימ לכל דבר. ארבעת ילדיהמ התחתנו עמ ישראלימ צברימ ובככ הוריי הבינו שאת חלוממ המ הג שימו לגמרי. בזמנ הקרוב יחול יומ עלייתנו לארצ. מעולמ לא חגגנו באופנ מיוחד את התאריכ הזה. אולי בגלל שהוא לא יותר מיומ רגיל עבורנו כיומ. אבל התרג שתי לראות שבעצמ עלינו לארצ מעט אחרי ט' באב. כפי שאתמ קוראיי בודאי קבץ נדחינו הנה אני, כאן אתכם, לא מתנצלת ולא מרגישה שונה. ועדיין, עולה חדשה. לאבא ואמא אמנם נותר המבטא, אבל מעבר לזה אין שום תסמין ממקום מוצאם שמתמ לב, אני אוהבת לחבר עצב לשמ חה, מ פד למחול, בכי לצחוק. גמ כאנ, אני מוצאת קשר ישיר בינ זמנ עלייתנו לכאנ לבינ ימי הנחמה הבאימ אחרי יומ חורבנ בית מקדשנו. כשנשב כולנו למרגלות בבוא היום, המקדש ונ פר לילדנו ונכדינו על העבר שלנו, על הגלות והחורבנ נוכל ל פר להמ בגאווה שאת הגאולה הפרטית שלנו החשנו בעצמנו. ברגלנו. בתקופה זו בשנה תמיד מ פרימ על "גל עליה" כזה או אחר של יהודי הגולה. על אפ הזמנ הרב שחלפ, אני מבינה כיומ במה כרוכה החלטה גו רלית זו, החלטה שהפכה את משפחתי ואותי למי שאנחנו כיומ. לכל העולימ החדשימ והישנימ שעלו ועולימ מכל כנ • פות הארצ, ברוכימ הבאימ, הביתה. יעל ובני משפחתה בימים הראשונים לעלייה