שביעי

06.11.20 | י"ט בחשון תשפ"א | 417 גיליון שביעי | 6 שר ו ן ר ו ט ר sharonroter@gmail.com ……… ככה אני חיה, דמיונות וציפיות - או במילימ אחרות - רוב הזמנ אני ב רט. יש כל מיני וגי ציפיות - גדולות וקט נות, ועל אפ שואמרימ שציפיות הנ לכ ריות, אני חיה את הפער בינ ציפיה לא כזבה כמו ההפ קות בינ שאיפה לנשיפה. אני מנ ה לזהות ולנפצ את כל הציפיות לר י ימ, אבל כמה שלא ני יתי זה נכנ לי בתרי ימ, ועדיינ אני מצפה. אבל האמ אפשר להאשימ אותי? עמ ישראל נמצא במצב הציפייה כל ככ הרבה שנימ. זה כבר חלק מהדי.אנ.איי שלנו, וכמו שכל ככ הרבה כוונות התבלבלו בדרכ, גמ הציפייה גלשה למקומות לא לה. נכונ שאנחנו לא יודעימ לחזות את הטווי טימ בעלילה )ואיזה ת ריטאי גאונ ה'(, אבל למזלנו ה ופ הטוב של ה רט שלנו כבר ידוע, ומי שחכמ יחרוכ את תמונת בית המקדש בילט-אינ במו חו לכל צרה שלא תבוא. אבל בינ המתנה לציפייה יש בכל זאת הבדל. המתנה היא פ יבית, מקבלת, מכילה, בעוד שבציפייה יש אלמנט של תשוקה, של שליטה, של כוח. למרות שאני שואפת להמתינ אני בעצמ מצפה. אני מצפה מילדי שיעזרו לי יותר בבית )ומתאכזבת(, מצפה שיכירו בכשרו נותיי וישלמו לי טונה של כ פ עליהמ )בינתיימ ה כומ נשאר בגדר ציפייה(, מצפה שבעלי יקרא את מחשבותיי וית נהג בהתאמ )למרבה ההפתעה הוא בנוי אחרת(, מצפה מכמ, הקוראימ, שחייכמ ישתנו מכל קריאת טור שלי )או של פחות כשאני נעדרת פה לא תקבלו את זה בשלווה( ומצפה הרבה מעצמי )אינ לי מ פיק מילימ בטור הזה כדי לפרט את רשימת הציפיות העצמיות(. כולנו ככה, מצפימ ומתאכזבימ וחוזר חלילה. מצפימ כבר לחזור לשיגרה ואז נתגעגע לתקופה שהיינו בבית, מצפימ כבר לחורפ רק כדי להתבא מהקור והגשמ ולייחל לחולצה קצרה, מחכימ שכשנגיע אז ופ ופ נוכל ל מנ וי ול נוח אבל כשמגיעימ מצפימ לעוד. כשציפיות מגיעות לעניני המצב אפילו מחמיר. תבינו, קדושה לנו החוזרימ בתשובה יש ולמ של צדי קות לטפ עליו, ויש גמ לחצ מהשנימ שפ פ נו ושק של חטאימ שאנחנו ו חבימ על הגב. אז אנחנו מצפימ מהילדימ שיהיו קדושימ יותר מאיתנו, שהשבת שתהיה 'לפי ה פר' )ח"י לטימ ושחלי לה הדג והבשר לא ישבו ביחד בשולחנ, השתגעתמ??( שכל ילד יגיד דבר תורה על הפרשה, ואחרי המנה הראשונה, אחרי העיקרית וגמ אחרי הקינוח - מחרוזות של שירי שבת מרגשימ בכמה קולות. מיותר לציינ שכל זה היה פרי דמיוני השאפתני ושרק מעט מזה באמת קורה. תמיד יש ציפיות שהילדימ יהיו 'יותר' מאיתנו. אולי זו דרכ הטבע, כמו הצדקה להמשכ הדורות, אבל אצלנו לא מצפימ מהמ להיות דוקטור או ארכיטקט. אצלנו זה מינימומ גדול הדור, אמ לא המשיח… אז כשהמ גדלימ ומחליטימ שלא בא להמ להתחבר ל'פנימיות התורה', ואפי לו לא מוכנימ לשמוע את התשובות המפורטות שאני ששה לתת, אז המי ציפייה מתמדת לנו, החוזרים בתשובה, יש סולם של צדיקות לטפס עליו, ויש גם לחץ מהשנים שפספסנו ושק של חטאים שאנחנו סוחבים על הגב לה 'אכזבה' מרגישה קצת קטנה לעומת הרגש שמציפ אותנו. איכ זה הגיוני ששינינו את כל חיינו, שאנחנו עובדימ בלי ופ לחפש את האמת, שאנחנו לא מוותרימ לעצמנו בעבודת המידות, ברצונ להתחזק בקודש, והמ צוחקימ לנו בפרצופ במקרה הטוב, ובפחות טוב פשוט אדישימ למתרחש. הרי ההחלטה 'ללכת על זה' באה בעקבות הר צונ להי גר על החיימ שלנו, על הדרכ, ולא לבלבל את הילדימ. אז איכ זה שהמ גדלו להיות כל ככ מבולבלימ? ואיכ זה שהמ רוצימ את כל מה שברחנו ממנו? לא תמיד ההומור של אלוקים מצחיק אותי, אבל כשהעולמ עצוב אז צוחקימ, והדבר היחיד שמנחמ אותי עדיינ, זה שבכל זאת ועל אפ פי - המ עדיינ שמורימ, טובימ, צנועימ ומחו ברימ הרבה יותר משאני הייתי בגילמ, • ועוד שנימ רבות אחר ככ. shutterstock איור: