שביעי

06.11.20 | י"ט בחשון תשפ"א | 417 גיליון שביעי | 8 י ע ל שב ח yaels@shvii.co.il …… … לפני יומ הנישואינ שלי, כמה ימים אי שמ באמצע חודש חשוונ, יש תאריכ שבחיי הפרטיימ עד כה לא תפ הרבה מקומ. אמנמ שמעתי עליו, למדתי אותו, אפילו השתתפתי בכמה טק ימ ביומ הזה, אבל איכשהו הוא חלפ מעל ראשי ולא נתתי לו הרבה מקומ. יומ רצח רבינ. אני יודעת, אני משתייכת למח נה ההוא שלא תמיד נוהג לציינ אותו כיומ אבל לאומי, וכנ, אני יודעת שאצלנו נהוג לומר "הוא נרצח וזה נורא אבל..." ויש המונ צדק ב'אבל' המתלווה לרצח הנורא הזה. ועמ זאת, באתי היומ לכתוב על רצח רבינ, מנ קודת מבטי הקטנה. מהצד הימני של המפה, ממי שהייתה ילדה, של תיו שנת תשעימ וחמש. אני לא זוכרת הרבה. לא זוכרת את האירועימ שקדמו לרצח ובמעורפל את אלו שבאו אחריו. אני זוכרת שלא הבנתי את גודל הזוועה ולא את הכע שנלווה לאותו ארוע קשה, אותו אנח נו עדינ וחבימ איתנו, עשרימ וחמש שנימ מאוחר יותר. עמ השנימ השלמתי פערימ ולמדתי להבינ את מורכבות התמונה על כל פרטיה, למדתי לדעת באיזו פוזיציה מצופה ממני לעמוד בהקשר לרצח רבינ. פוזיציה האומרת עדיפ שביומ הזה תר כיני ראש ותשתקי. מאוחר יותר החלו במחנה שלי לקרוא תיגר על הפוזי ציה הזו וזה הפכ להיות שדה התנצחות מכוער בו כולמ מפ ידימ. השנה הרגשתי קצת אחרת, זה כנראה קצת בגלל שנחשפתי לכל מיני אישימ מהמחנה השני, איתמ נוצר לי קשר ברשת החברתית טוויטר ואולי כי פשוט עייפתי מלהיות צודקת והת חלתי לה כימ גמ להבינ אחרת. זה לא שדעותיי על יצחק רבינ השת נו, זה לא שאני חושבת שהוא היה ראש ממשלה טוב. אני גמ לא חושבת שהבי קורת הנוקבת כלפיו לא מוצדקת. אבל זה לא קשור עכשיו. יומ רצח רבינ, היה אמור להיות יומ בו כולנו אבלימ וכואבימ על הש ע העמוק מאוד שהידרדר לרצח ראש הממשלה של כולנו. כנ, של כולנו. גמ שלי וגמ של כל מחנה הימינ שרק חיכו בימימ ההמ ללכתו ולהחלפתו. היומ הזה היה אמור להיות יומ של חשבונ נפש, יומ של מעגלי שיח בינ דעות שונות ובינ קה לימ שונימ. היומ הזה היה ראוי להיות יומ אבל שכל צד מתאבל בדרכו שלו על הרצח הזה. אבל לא ככ היה. מה שקרה זה שכבר עשרימ וחמש שנה, מחנה שלמ לא מ כימ למחנה השני להתאבל, ואמ הוא מתאבל אז רק בתנאימ שלו כלומר, רק אמ הוא מודה שהוא היה שותפ פעיל לרצח ולא משנה בנ כמה הוא היה. מצד שני, המחנה הזה, שלא נתנו לו להתאבל, כבר נעול כל ככ במבצר רצח רבין השנה ראיתי לנכון להרגיש קצת יותר את הירצחו של ראש הממשלה שלי, מתוך תקווה ורצון לומר לכל הצדדים: אנחנו ביחד בזה הצדק, משוכנע לחלוטינ שהרצח הזה, נורא ככל שיהיה, לא נוגע אלינו. ואמ כבר מזכירימ רצח כלשהו אז בואו נדבר על כל הפיגועימ בתקופה ההיא וגמ את אלו של היומ. ואני שואלת, את שני המחנות, באמת ובתמימ. לא נמא לכמ? לא מעייפ אתכמ להיות צודקימ כל הזמנ? לא הייתמ רוצימ אולי להניח לרגע את כלי הנשק והמגאפונימ בצד ולהתחיל להקשיב? לא הייתמ מחזירימ את הזמנ לאחור עוצרימ רגע, לפני ששולחימ אצבע מא שימה וחושבימ מה נכונ לעשות עכשיו? השנה, ראיתי לנכונ להרגיש קצת יותר את הירצחו של ראש הממשלה שלי, מתוכ תקווה ורצונ לומר, לכל הצדדימ. • אנחנו ביחד בזה. צילום: תומר נאומברג