שביעי

13.11.20 | כ"ו בחשוון תשפ"א | 418 גיליון שביעי | 6 י ע ל שב ח yaels@shvii.co.il …… … חיכיתי וציפיתי כל כך הרבה זמן ליומ בו אכתוב את הטור המרגש הזה והנה ופ ופ, קשה להאמינ אבל אכנ זה קורה. ה פר שלי נולד. אחרי עבודה מאוד אינטנ יבית על ה פר ותקופה כל ככ ארוכה של המתנה חריגה, בעקבות המציאות העכשווית שמונעת מהעולמ להתנהל כהרגלו, הנה לב ופ, אני אוטוטו זוכה להביא אותו אליכמ ממש בשבוע הקרוב. כמקובל, גמ אני משווה את זה קצת להריונ ולידה. לכל אורכ הדרכ הרגשתי את הבעיטות של ה פר הזה ואת הנשי מות ופעימות ליבו, לאחרונה זה התחיל ממש לכאוב וממש מצאתי את עצמי עמ התכווצויות בבטנ לקראת הארוע המ כוננ. ב יכומ החוויה יש משהו מרגש וגדול, קצת אחר ושונה, מלידה. ה פר הזה עבר בינ ידיימ מקצועיות וחבריות שקראו, המליצו, הו יפו וקיצרו, הרבה חלקימ בו הושמטו או נערכו מחדש וכעת רגע לפני יציאתו אני רוצה קצת ל פר לכמ עליו. ה פר 'א אלמנה' נולד בלילה הנו רא ההוא בינ דמעותיי הבלתי נגמרות. הוא המשיכ להיכתב לאורכ כל השנימ האחרונות עד שבחרתי פשוט לעצור אותו. הוא פרי עמלי ודמעותיי ואינ גאה ממני בתוצר הגמור והחתומ. את ה פר הזה היינו אמורימ לחבוק כבר לפני שמונה חודשימ אכ הקורונה שפ רצה לחיינו שינתה דרי עולמ וגרמה לדחיית עד עצמ היומ הזה. אבל היומ אני לקח לי זמן להבין ממש א ירת תודה על הזמנ הזה שא פשר לי מעט לשכוח ממנו ומעט לה תפנות לאופקימ אחרימ בחיי. תמיד כתבתי. כל חיי אהבתי לכתוב לעצמי ולקרוביי מכתבימ, פתקי ברכה לגננות וכל דבר שיוכל לבטא בכתב את מה שהלב מרגיש. אבל לפני שלוש שנימ, בעת שהרוצחימ הארורימ גדעו את חייו של בעלי ונותרתי שבורה, פרצ מתוכי מעיינ נובע שלא ידע מרגוע. התחלתי לכתוב על הכל. עליי, על ילדיי על ה ובבימ אותי, על העבר וההווה, על השמימ והארצ, על הש מחה והכאב. בהתחלה זה היה רק לעצמי, אחר ככ למשפחתי וחבריי עד שהגדלתי את קהלי היעד שלי לכל מי שרק רוצה לקרוא ורוצה להכיר. ב פר בחרתי ללקט את כל הכתבימ ההמ ועוד רבימ ולהפוכ אותמ ל יפור אחד גדול. יפור החיימ שלי, לאחר המוות. תוכ כדי שאני כותבת לכמ שורות אלו אני נזכרת שאת הפינה הזו בעי תונ, פינת הח ד בה אני כותבת לכמ כל שבוע התחלתי ממש לפני שנתיימ, ביומ הנישואינ השנימ עשר. אמ ככ הטור הזה שבמקורו מדבר על לידת ה פר החדש שלי כולל בתוכו מ יבת יומ הולדת לטור שלי. אז כמו שאמרתי, ה פר הזה מרגיש ממש כמו לידה ואולי אפילו מרגש ספר נולד לפני שלוש שנים, בעת שהרוצחים הארורים גדעו את חייו של בעלי ונותרתי שבורה, פרץ מתוכי מעיין נובע שלא ידע מרגוע. התחלתי לכתוב על הכל יותר, בשונה מתינוק, ל פר הזה יש זהות מלידה, יש לו אופי והרבה מה לומר לעולמ. אני רואה בו אותי אבל גמ את ילדיי ואת בעלי, גמ את כל מי שעבר איתי את המ ע הזה ואפילו את כל עמ ישראל, על כל משברימ וגליהמ אותמ המ עברו ועוברימ בכל יומ ויומ. אני רוצה רגע לפני יציאתו לאור לומר תודה שהיא מעבר לכל התודות של מי שליווה אותי ואת כתיבת ה פר. תודה לכמ קוראימ אהובימ, שבלעדי כמ אני לא בטוחה שהיה לי את האומצ לקוות שה פר הזה ירגש לא רק אותי. כשת יימו לקרוא את הטור, תרימו לכבודי כו ית לחיימ ברוכ שהחיינו • והגיעו לזמנ הזה.