שביעי

04.12.20 | י"ח בכסלו תשפ"א | 421 גיליון שביעי | 6 שר ו ן ר ו ט ר sharonroter@gmail.com ……… "לא מציק שאין לך עבודה?", שאלה אותי דינ דינ, המכונה דינה אביגיל, מעברו השני של הקו בשיחת החיזוק הש בועית שלנו. "האמת שלא ממש", עניתי באוטומט, ואז נמלכתי בדעתי: "כלומר ברירת המחדל שלי היא כנ לעבוד, לייצר, להיות מועילה ויעילה, אבל אני מרגי שה שה' נתנ לנו מתנה באמצע החיימ ואמר לי: תנוחי מהמירוצ, תכנ י הביתה ותתחילי ליהנות מזה שיש לכ ילדימ". "מה את אומרת? איכ את מחדשת לי", שמעתי אותה נרגעת מעברו השני של הקו. "פשוט להנות מהזמנ הזה", היא דיברה כמעט לעצמה, כמו בוחנת קונ פט מהחלל החיצונ. "אז מה בעצמ את עושה?", היא תהתה. "עבודה בבית לא ח ר", ה ברתי. "בישולימ, כבי ה, שי עורימ, לה יע לפה ולשמ. אני כנ מנצלת את הזמנ קצת ליצור ולכתוב, אבל הכל בנחת בלי לחצ, בלי ה פקימ ומוטיב ציות ותועלתנות, בלי רגשות אשמ ובלי לדחופ", "איזה כיפ" היא אמרה. "אה", ביקשתי להו יפ, "וגמ משתדלת לפתור ודוקו כדי לא להיות יותר מדי במ כ. אומרימ שזה טוב למוח, למנוע דמנציה". שיחתנו ה תיימה בקביעה ש"וואו הזד קנו. ממש". כששחזרתי את השיחה בראשי חשב תי שהשמטתי פרט אחד חשוב ביכולת שלי להרפות בתקופה הזו את ההישגיות ואת הרצונ להצליח, כי העובדה הפשוטה שכולנו באותה ירה מנטרלת את אפקט ההשוואה ובככ את קנאת ה ופרימ, וגמ את הקנאה הרגילה )זו שאינ לה שמ יפה ורק מתהדרת בקרניימ(. נכונ, רבנו כבר אמר "זה מעשה שלו, וזה מעשה שלי, ועוד: למה לנו לע וק באחרימ" ) יפו רי מעשיות, "מעשה בחכמ ותמ"( אבל משומ מה קשה לנו מאוד לא ליפול למ לכודת הזו. מ תכ אנחנו הולכים ברחוב לימ ביב ביב. הנה משפחת כהנ בנתה פרגולה חדשה, ומשפחת ער התחדשה בדשא ינטטי. הנה עוזרת נכנ ת לדירה של זהבי. היא גמ הגיעה אתמול ושלשומ. ככה אנחנו מביטימ לצדדימ ומתוכ פרגונ ואהבה, מבלי לשימ לב לפתע מרגישימ את החו ר. זו משוואה פשוטה: החי רונ שלי מול ה'יש' של האחר. אז מה הב עיה? כשאנחנו 'מפרגנימ' לשכנ אנחנו עלולימ בטעות לעצור לו את השפע, כי אנחנו נותנימ לו את הקרדיט, במקומ למי שבאמת מגיע )דה! לבורא העולמ(. אז מה לעשות? זה די בלתי אפשרי ללכת עמ ר נ על העיניימ. אולי אצליח פעמ או פעמיימ, ואחרי כנ שוב אפול למל כודת. הפתרונ די פשוט: לזכור לתת את הקרדיט למי שבאמת מגיע לו: "תראי איזה שפע נתנ ה' למשפחת בליכ. המ בונימ לבנ שלהמ בית. איזה אלופ אלופו של עולמ"... ובעניינ ההשוואות: השבוע קפצ תי במנהרת הזמנ כשמצאתי די ק של ההופעה הראשונה שלי לפני עשרימ שנה במועדונ ה ינרמה. כמה צעירה, יפה לבחור נכון ידעתי שעשיתי את הבחירה הנכונה, ושלא הייתי משנה אותה בעד שום הון. גם כשהילדים מתלבטים בדרך, אני יודעת שזכינו להשקיע בעיקר: בית נורמלי עם אבא, אמא והרבה ילדים וחטובה וכל העולמ מונח היה בכפ ידה. זכרתי אותה: כמה התרגשה, איזה חו ר ביטחונ, אבודה ומלאת תחושת כישלונ רק כי קצת זייפה או לא הגיעה לטונ מחו ר נ יונ. היא היתה מוכנה לוותר על הכל רק בכדי לא להיכשל. עמ כזו כרי זמה איכ לא המשכתי לחרוכ את הבמות? אחרי הדלקת נרות בערב שבת הצצתי על חיי וראיתי כמה אור, חומ ושמחה יש בקצה המנהרה. ידעתי שע שיתי את הבחירה הנכונה, ושלא הייתי משנה אותה בעד שומ הונ שבעולמ. ואפילו כשהילדימ מתלבטימ בדרכ, אני יודעת שזכינו להשקיע בעיקר - בבית נורמלי עמ אבא ואמא והרבה ילדימ. ואינ שומ במה, זרקור או זוזימ שיכלו להשיג • את הנחת והשלומ שיש בי היומ. shutterstock איור: