שביעי

11.12.20 | כ"ה בכסלו תשפ"א | 422 גיליון שביעי | 6 שר ו ן ר ו ט ר sharonroter@gmail.com ……… "ילדימ ישנה אימרה ידועה: קטנימ צרות קטנות, ילדימ גדולימ צרות גדולות" ותכל' , אפ פעמ לא הבנתי את המשפט הזה. הרי ילדימ קטנימ זה אמור להיות הרבה יותר י זיפי מילדימ גדולימ. המ לא עצמאיימ וצריכ להשגיח עליהמ בשבע עיניימ. אז איכ ילד גדול יכול להיות צרה גדולה יותר? השבוע, ופ ופ הבנתי את זה על בשרי. אחרי ריב חריפ עמ הבנות שלי, שכלל צרחות עד השמיימ )הזדמנות טובה לבקש ליחה מהשכנימ( ועצבימ מפה ועד לפינלנד, קמתי למחרת עמ הרגשת חולי בכל הגופ. טוב תרגעו, זו לא קורונה. זו היתה תוצאה של חולשת הנפש שהשפיעה על הגופ. אז נכונ שקשה לקומ בלילה, או להח ליפ טיטול שכבר עלה על גדותיו וגלש, או להכני את הגופ הקטנ של פעוטימ טריימ בבגדי החורפ, או להבינ איכ מק פלימ את העגלה, אבל ב ופ, בדיעבד, זה באמת פשוט יותר מההתמודדויות הנפשיות עמ הגדולימ. כי כשהמ קטנימ אתה יכול לדחופ להמ מה שבא לכ, להחליט עליהמ וגמ לחנכ. אבל מאיזשהו גיל כל החוכ מה מול מתבגרימ היא לאהוב ולהר פות - ופה ממש לא פשוט לדעת מתי לשחרר ומתי לדרוש. ההתחבטויות של מתי להגביל ומתי לאפשר, מתי ל מוכ ומתי לדאוג, ומתי להכיל את העובדה שהילד שלי יצא אחרת ממני, ושאשכ רה יש לו את הזכות לבחור לעצמו, הנ מורכבות ומ ובכות ברמה אחרת. אגב אלוקימ, זה קטע קצת לא פייר, אבל כנראה שזה מה שאתה מרגיש כשאתה נותנ לנו הכל על מגש של כ פ, ואנ חנו בכל זאת לא שמימ עליכ ובוחרימ בהבלי העולמ הזה. מגיל מי יציל את הבית שלי? אני שוכרת דירות. לא ברור לי עד 17 היומ מדוע לא התעוררתי על עצמי אפ פעמ לקנות בית. תמיד חשבתי שאינ לי מ פיק. שאינ את החי כונ המינימלי הנדרש להתחלה או שיגיע יומ שתבוא המציאה שתציל את חיי. ובכנ, זה עוד לא קרה. העובדה שאתה גר בבית שכור בגיל מתקדמ, מחדדת את התחושה שהמקומ ה'בטוח' שלכ, הווה אומר, הבית, הוא לא בטוח כלל, כשכל רגע בעל הבית יכול להודיע לכ שהוא מעוניינ בבית שלו בחזרה, ולכ לא נותר אלא לארוז את הפקלאות ולעשות 'לכ לכ'. לא מעט מחברותיי נמצאות במצב שבו הנ נאלצות לעזוב בית שהנ אוהבות וללכת אל הלא נודע. כאשר דבר כזה קורה ההרגשה היא שהקרקע נשמטת מתחת לרגליימ, וזו תחושה אבודה וקצת מייאשת. אבל יש גמ ית רונ לככ שאינ לנו בית משלנו, והוא הקרבה אל ה'. כי מי שהבית כבר שלו אומר לה' במקרה הטוב "תודה", אבל זה שאינ לו קרקע יציבה מוכרח לשאת ככה באו לי צרות גדולות מאיזשהו גיל, כל החוכמה מול מתבגרים היא לאהוב ולהרפות – ופה ממש לא פשוט לדעת מתי לשחרר ומתי לדרוש פניו למעלה. הוא אינו יכול לנוח על השמרימ, אינו יכול 'לשבת בשל ווה' כמו שביקש יעקב בפרשתינו ואז "קפצ עליו רוגזו של יו פ". אנחנו, השוכרימ הוותיקימ, אלו שמייחלימ בכל מאודמ לבית משלהמ, מרגישימ ברמ"ח אברינו את החי רונ של הדירה שלכ אבא פה בתחתונימ. שיש אומרים על הדור שלנו לו הכל ושאינו ח ר דבר, לא כמו הדורות הקודמימ שהרגישו את צער הגלות, את החו ר והשנאה. לכנ הב כיה שלנו אינה נובעת מתוכ איומ ממשי על מציאות חיינו, אלא מתוכ רצונ עז וכנה לתחושת 'בית', של בי טחונ ושל בית מקדש שלישי במהרה • בימינו. shutterstock איור: