שביעי

18.12.20 | ג' בטבת תשפ"א | 423 גיליון שביעי | 6 י ע ל שב ח yaels@shvii.co.il …… … אני נופלת בפח כל שנה מחדש הזה. כל שנה אני מגיעה למ קנה שאמ הייתה איזו הצבעה דמוקרטית בתקו פת התנאימ הייתי מצביעה לבית שמאי בחנוכה. אינ לי פק בזה. ההלכה האומרת 'מו יפ והולכ' של בית הלל בה מתחילימ את הדל קת הנרות מנר אחד וכל יומ מו יפימ עד השמונה היא מלכודת. כשלונ ידוע מראש ומועד לפורענות. כל יומ מי מות החג, אכנ הו פנו עוד נר ועלינו עוד ועוד, כל יומ אור החנוכיה גדל והפכ ממש ללפיד בוער וגדול, כל יומ שמחנו עוד קצת, שרנו ורקדנו לאור הנרות והנה, עד שכבר התרגלנו אליה, עד שכבר שברנו את הקרח בינינו וכבר אינ ביישנות - בומ. בבת אחת נגמר החג. בבת אחת כבימ כל הנרות. והח נוכיה חוזרת לארונ כלי הקודש ואנחנו אל השגרה החורפית האפורה המחכה שמ בחוצ. זה בלתי נמנע ליפול מריבוי האורות הזה, להכנ לדיכאונ מתמשכ וחשוכ שהיציאה ממנו לגמרי לא ברורה. זו מנ הרגשה כאילו כל הנשמות היתרות שהתלוו אליי והתוו פו לאיטנ בשמו נה הימימ האלו הולכות עכשיו לחדר שהכנתי להנ לכבוד החג, לארוז את החפצימ והפיג'מה, לא לשכוח מברשת שיניימ ארנק, אוטוטו נו עות למקומנ, משאירות אותי לבדי עמ החושכ הזה ואולי יחזרו בשנה הבאה. זה מ תדר כל ככ טוב עמ התקו פה הזו בחיי, תקופה שעד לפני שלוש שנימ הייתה אולי רגע השיא של שמחה ואור בה הכל תמיד ה תדר לב ופ, כעת מציבה בפניי גרפ שלילי צולל למטה במהירות פטאלית. חנוכה בשבילי הוא נקודת ציונ בלוח השנה בה תמיד ארגיש שאני זקוקה לבולמי זעזועימ, תקופה בה, בדרכ למטה לעבר התאריכ המקולל ההוא שמגיע ממש עוד רגע כל דבר, הפעוט ביותר עלול לגרומ לי להתמוטטות עצבימ בלתי נשלטת. האלו אני רוצה להגיד לאורות של חנוכה, שיישארו, עוד קצת, שיחכו שנייה עמ האריזות, אולי שיישבו לשיר ולרקוד איתי קצת אל תוכ הלילה הכל ככ אפל הזה. או לפחות שישאירו כתו בת, להגיע אליהנ בעתות משבר תהומי כזה. שיהיה לי מאיפה לשאוב מעט כח. או אפילו שישאירו קצת מהאורות המיוחדימ האלה של החנוכיה, שתהיה לי מזוודה מלאה בהמ באיזה ארונ בבית, זמינ בשלופ לרגעימ קשימ. זה כל ככ טריקי ומתעתע הנר שמיני הזה, שאמורימ להיות בו הכי שמחימ והכי קדושימ וגבוהימ והחנוכיה כל ככ יפה. הילדימ שמחימ וחוגגימ ובכל בית האור גדול ובאמת מאיר. ואני, כל שנה דועכת, בבת אחת הולכת. כמה שאנ ה להתבוננ ביומ הזה בשמחה זה תמיד יתלווה בטעמ המר של הפרידה וה ופ. הגענו לקו ה יומ של החג הזה, הד לקנו שמונה ימימ חנוכיה, עמ כל הכ מוסיף, והולך אני רוצה להגיד לאורות האלו של חנוכה שיישארו, עוד קצת, שיחכו שנייה עם האריזות, אולי שיישבו לשיר ולרקוד איתי קצת אל תוך הלילה הכל כך אפל הזה וונות וכל ההכנות. בשמנ זית זכ כתית טהור, עמ פתילות מצמר גפנ ושלל הידורימ שיכולימ לפאר ולרוממ את החג. בתת המודע שלי כנראה חיכי תי. חיכיתי להווכח שעד ופ שמונת הימימ האלה יקרה נ כלשהו. שאולי, השנה דווקא כשיגיע הנר השמיני אמצא את עצמי איכשהו במציאות בה האור אכנ זמינ ונגיש לכל, ושהוא לא הולכ לשומ מקומ. זה לא קרה. אבל אני לא מתייאשת. ממשיכה לקוות שאולי זה עוד יקרה. שהיית טובה תודה לך חנוכה אלינו השנה. נשתדל למשוכ מאורכ עד כמה שנצליח בימימ הקשימ הקר בימ. ונמשיכ לצפות ולקוות לנ גדול. • שיהיה פה במהרה בימינו. האנדרטה לזכרו של רזיאל שבח ז"ל בשומרון