שביעי

25.12.20 | י' בטבת תשפ"א | 424 גיליון שביעי | 8 י ע ל שב ח yaels@shvii.co.il …… … לפני שנתיים וכמה חודשים, רגעימ פורימ לפני יומ הנישואינ הרא שונ שלי, פגשתי בביתה את עורכת העיתונ הנפלא הזה, הילה ני נ פרידמנ. הילה, חברת ילדות משכבר הימימ, רצתה לשמוע ממני על רצוני לכתוב כאנ מדי שבוע. בימימ ההמ הייתי צעירה מאוד בתחומ ועדינ לא ידע תי מה אני רוצה מעצמי. "את יודעת מילימ 450 שתצטרכי כל שבוע לכתוב לטור, תעמדי בזה?"; "כנ" יריתי בלי לחשוב. פחדתי שאמ אפעיל לרגע קט שי קול דעת אולי אקבל רגליימ קרות ואצעד לאחור. רציתי לכתוב. רציתי רק ל פר עוד ועוד עליי ועל החיימ שלנו, רציתי שיכירו ויידעו מה עובר עלינו, הרגשתי צורכ גדול לתווכ לכמ הקוראימ את חיינו החדשימ. והיא, כמו אחות גדולה ותומכת, בלב מלא אמונ, נתנה לי את ברכת הדרכ ומאז אני כאנ, כותבת לכמ כל שבוע. היומ זו הפעמ האחרונה. החל משבת הבאה כבר לא אהיה בינ צוות הכותבימ בעיתונ הזה ששימש לי כבית לכל מחשבותיי והגיגיי בשנתיימ האחרונות. עשיתי חישוב מהיר וגיליתי שב כ הכל, מאז שהתחלתי, כתבתי כאנ שלושימ ושבע אלפ ושש מאות מילימ שזה כמעט כמו אותו מ פר המילימ הכתובות ב פר שלי. הטור הזה הוא טור פרידה, פרידה מכל המוכר והידוע, ברכת הדרכ להמ שכ המ ע שאולי יהיה מאוד מאוד קצר ובעוד כמה שבועות אתדפק על שערי העיתונ שרק יתנו לי להכנ בחזרה, ואולי, ארוכ ובלתי ידוע. עוזבת אני יוצאת לדרך חדשה, את הבית שלי עמ תיק מלא בכל טוב על הגב וחיוכ מעודד מתושביו. אני לא טובה בפרידות. אני תמיד משאירה אחריי את הדלת פתוחה, דואגת תמיד ליידע את כולמ שזה לא כזה ביג דיל ואני בטח אחזור עוד כמה שעות, לא להבהל ובלי חיבוקימ רטובי דמע. אני גמ באמת לא יודעת כמה זמנ איעדר מכאנ והאמ זה לתמיד, העתיד, כפי שזכיתי ללמוד, הפכפכ ומשנה צורה כמעט בכל רגע נתונ ובכל בחי רה ובחירה. ובכל זאת, אני כעת נפרדת מהעי תונ הזה. לוקחת איתי את המילימ הח מות שהגיעו מכמ שהטעינו אותי בש נתיימ האחרונות, מחבקת אותמ קרוב קרוב אליי כדי לא לשכוח מאינ באתי, לא לשכוח את כור מחצבתי, המקומ הראשונ בו זכיתי באמונ ובבטחונ על הכתיבה שלי. אני א ירת תודה לרו בי לוזונ היקר, הבו הגדול על האוזנ הקשבת והתמיכה מרחוק, לישי פריד מנ והילה כמובנ על האבהות והאמהות של הכתיבה שלי, על האמונ, התמי כה, העריכה והיד החופשית לכתוב מה עוד ניפגש רציתי לכתוב. רציתי רק לספר עוד ועוד עליי ועל החיים שלנו, רציתי שיכירו ויידעו מה עובר עלינו, הרגשתי צורך גדול לתווך לכם הקוראים את חיינו החדשים שבא לי, כמה שבא לי. אני מודה גם לכם קוראים, שהעזתמ לגעת גמ בפצע החשופ שבי ונתתמ לי תקווה להבינ שמותר לי ושאני עדינ שייכת. אני עוזבת אתכמ בשבוע המשמעותי ביותר בחיי, שבוע יומ ההולדת שלי, והשבוע בו האור הגדול שדלק בחיי כבה לעולמ. אני מרגישה שעל אפ הקושי להפרד דווקא בתקופה הזו, בה הפרידות בחיי דומות יותר לדרכ ללא מוצא, הפרידה הזו היא מבחינתי התחלה חדשה. תקווה למשהו חדש וטוב שיתחיל ממש עוד רגע. אז להתראות לכמ, עוד ניפגש בע • זרת השמ. shutterstock איור: טור פרידה