שביעי

09.04.21 | כ"ז בניסן תשפ"א | 433 גיליון שביעי | 6 שר ו ן ר ו ט ר sharonroter@gmail.com ……… שהתגברנו אפילו שיש תחושה על הקורונה והחיימ חוזרימ למ לולמ, עדיינ יש הרבה כאב, צער ו בל מ ביב. בשורות קשות נוחתות מכל עבר, מזכירות לי שתקופת הקורונה היא רק חלק קטנ בתוכ מערכ של בלבול, חו ר ודאות ובעיקר שבריריותמ של החיימ. יומ השואה שחל השבוע, ויומ הזיכרונ והעצמאות שחלימ בשבוע הבא מחזקימ את התחושה החזקה של הזמנימ הקשימ שעברנו, ולצערנו, במידה מ וימת, עדיינ עוברימ. נכונ שיש לנו עצמאות וריבונות על מדינתנו, אבל אנחנו לא משכילימ למנפ את זה לכדי אחדות מנצחת וחובקת כל. אמ אינ לנו אויבימ מבחוצ אנחנו מייצרימ שנאה פנימית ואל לנו לבכות ולהתאוננ כשזה משתקפ היטב במנהיגימ שלנו. בחג שני של פ ח הבנ שלי שבר את ידו כשקפצ על טרמפולינה. השבר היה לא יציב והוא נאלצ לעבור ניתוח וככ ביליתי שלושה ימימ איתו בבית החו לימ. ני יתי להתחזק באמונה, להרגיע את עצמי שכל מה שה' עושה הוא לטו בה ושזו בעצמ מתנה גדולה, אבל בתוכ החושכ המחשבות שבראש לא הצליחו לרדת אל הלב, וגמ אמ הבנתי לא הר גשתי את זה. רק אחרי שהכל עבר בשלומ וחזר נו הביתה התחלתי להרגיש באמת את הח ד, הרחמימ, האחדות, האהבה, את התחושה החזקה של המהות, של ההבחנה בינ עיקר וטפל והצלחתי להודות באמת על כל הטוב שה' מרעיפ עלינו, גמ כש נדמה לי שזה רע מוחלט. ויש ודאי ני יונות אני לא צדיקה, שלא הייתי מצליחה לעמוד בהמ ול ראותמ כמתנה. חשבתי רבות מדוע ה' מנחית עלינו דינימ )גמ אמ המ ממותקימ(? האמ אי פעמ יגמר הלופ הזה שבו אני מבקשת להתענג על החיימ ומוצאת את עצמי שוב ושוב מנ ה להיחלצ מביצות, תשושה כבר מלהת מודד עמ ההנחתות שמגיעות מלמעלה. האמ זוהי תכלית החיימ? בפרשת השבוע 'שמיני' מ ופר על נדב ואביהוא שנענשו כי ביקשו לעצממ חיימ של קרבה אב ולוטית לה'. מרוב רצונ לה תקדש המ בחרו לא לשאת נשימ כדי להיות דבקימ בה' בשמחה גדולה תמיד, בלי לה צטרכ להתמודד עמ עול הזוגיות, הילדימ, הפרנ ה וכל מה שלעיתימ עלול 'להפ ריע' לעבודה רוחנית ולתחושה של קרבה לבורא. אבל מ תבר שה' דווקא כנ רוצה שנתמודד עמ כל הבלאגנימ הארציימ של החיימ, הוא רוצה שנהפוכ את כל היגונות והאנחות לשמחות, כי זה מה שנקרא להיות הכי הכי קרובימ לאבא. זו השלמות של הקדושה )ליקוטי הלכות, אבנ העזר, הלכות פריה ורביה ג, אות ו'(. אז אחרי שכע תי ובכיתי מת כול, הבנתי שהבחירה היחידה שנותרה לי בעולמ הזה היא בעצמ איכ אני בוחרת להתמודד עמ מה שקורה לי. האמ אני מתרכזת בכמה אני מ כנה, ובזה שאינ הרפ בינ קושי לקושי, ואיכ ההוא וההיא לא עשו מ פיק והכל נופל עליי, ואיכ חיים במצב אחרי שכעסתי ובכיתי מתסכול, הבנתי שהבחירה היחידה שנותרה לי בעולם הזה היא בעצם איך אני בוחרת להתמודד עם מה שקורה לי המ לא רואימ כמה קשה לי? האמ הגופ שלי נמצא כל הזמנ במצב של מתח וקיפאונ, הדופק עולה והבטנ מתכ ווצת? האמ אני מלבה את אש הדמיונות והדרמה? כמה אני מנפחת את המצב ומ תרגשת ממנו? או אולי מתוכ הה תכלות וההבחנה יכולה להיווצר בחירה של הר פיה, שחרור, קבלה, צימצומ השכל וריבוי הדעת והתכנ ות פנימה. שהיו שואלימ את אדי אני זוכרת דריבנ ז"ל )בעלה של אמי והשריפ האגדי של חברונ( "מה שלומכ?" הוא היה עונה "חי במצב". לא משנה כמה כאב לו, הוא חי במצב. זו חכמה גדו לה לחיות את החיימ האלו 'במצב'. זו ה'רוחניות' האמיתית, ולא ההתעופפות למחוזות המלאכיימ. או במילימ אחרות - פשוט להתייח בפשטות גמ במצב הלא • פשוט.