שביעי

23.04.21 | י"א באייר תשפ"א | 435 גיליון שביעי | 6 שר ו ן ר ו ט ר sharonroter@gmail.com ……… נדמה שהכל חוזר כמעט לק זהו זה! דמותו ואפשר לשוב ולחיות, תודה לאל. אבל יחד עמ הה תערות הרבתית על חנויות הבגדימ, המ עדות, ההופעות וחופשת החלומות, אני שואלת את עצמי אילו מ קנות ולקחימ הפקנו מהתקופה המאתגרת שעברנו? האמ החיימ בשנה האחרונה בה נאלצנו להצטמצמ ולה תפק במועט - חברתית, רוחנית וחו מרית, הותירו בנו איזה רושמ מיוחד? לימדו אותנו משהו על עצמנו? נתנו לנו להבינ שאולי אנחנו לא זקוקימ לכל ככ הרבה כדי להיות באמת בטוב? ועמ החזרה לחיימ מגיעה גמ הש גרה הידועה. "אמא אני הולכת לקניונ עמ חברות!"; "אמא תקחי אותנו ל קייטפארק!"; "אמא אולי נצא לבית מלונ באילת?" עמ כל בקשה והצעה כזו מהילדימ נהיה לי כאב ראש ואני כמעט מצטערת שהחיימ חזרו לקדמותמ. התקופה שבה לא היו כל ככ הרבה גי רויימ מ ביב, שבה יצרנו לעצמנו ביבה מ פקת דיה לחיות חיימ פשוטימ, יצרה אצלי איזה שקט פנימי וישוב הדעת. לא עוד לרוצ לבתי קפה עמ חברות, לחכות חצי שעה שהמלצר יואיל לגשת לקחת הזמנה, עוד חצי שעה עד שהאוכל יגיע ולהיפרד מלא מעט כ פ עבור לט שי כולתי להכינ בבית עמ חומרימ טובימ והרבה יותר זולימ. אז נכונ שזה לא אותו הדבר, וכל הקטע הוא לצאת ולא לעבוד קשה, אבל ת לחו לי )ואולי גמ לא ת כימו( שבעידנ הפו ט קורונה זה כבר לא עושה לי את זה. לא המותג, לא היציאה ולא הפיתוי לאכול מידיו של עובד זר שאני לא יודעת איפה הנ היו קודמ )לא בקטע גזעני, בקטע עובדתי(. שעובד בחברת חבר טוב שלנו תיירות הציע לנו לצאת לקרוז מפואר: אוכל כשר, אכלו של רק מחצית מת כולת ה פינה )תו ירוק( עמ כל היוק רה ובמחיר שווה לכל כי . התמונות היו באמת מדהימות ויש מצב שזה היה מפתה אותי לפני שנה, אבל לרגע לא הי תי כשאמרתי לבעלי שאינ מצב. מ 17 לא בא לי קרוזימ, וויטות או עדות ובתי קולנוע. זה כבר לא נשמע לי מפנק וכיפ, זה מרגיש בעיקר מאוד לא מאוזנ ולא קשור למידותיי. ולמה אני צריכה את זה למענ ה'? אמ כבר חופשה אז לצאת למדבר ולעשות מדורה בטבע. נראה לי שהשקט יותר נכונ לנפש וגמ הרבה יותר קל לחזור הביתה לחיימ הר גילימ אחרי שנחת באמת, ולא תיזזת בינ אטרקציה אחת לשניה. בפרשות השבוע 'אחרי מות קדושימ' מופיעימ לא מעט ציוויימ שנועדו לש מור עלינו מכל מיני תועבות למיניהמ ולהשאיר אותנו בני אדמ הגונימ, מחו ברימ לעצמנו ומחוברימ לחלק אלוקה ממעל שיש בכל אחד מאיתנו. חלק מה יפור שלנו הוא להיצמד לזהותנו: "כמעשה ארצ מצרימ... לא תעשו... ובחוקתיהמ לא תלכו". אני תוהה אמ בדורנו אפשר בכלל לקיימ את הציווי הזה כי כולנו כל ככ שקועימ באמונות השקריות של הבלי העולמ הזה, שואפימ מה לוקחים משנת הקורונה? אפשר לבקש ולרצות להיות אנשים פשוטים שלא צריכים את כל התאוות הללו של ריבוי החומר, של המותגים והמיתוגים, אפשר לנסות לא לשחק את המשחק להיות 'אנשי העולמ הגדול', מתבלבלימ במדינת 'כל אזרחיה', חיימ ב רט שכבר לא בטוח שאפשר לעשות את ההפרדות המתבקשות כדי להידבק באמת בדבר ה'. אך אפשר לעשות השתדלות, אפשר לבקש ולרצות להיות אנשימ פשוטימ שלא צריכימ את כל התאוות הללו של ריבוי החומר, של ה טייל, של המותגימ והמיתוגימ, אפשר לנ ות לא לשחק את המשחק. כבר היינו שמ שנה שלמה וה תדרנו, והרי ב ופ זה אפ פעמ לא באמת מ פיק ותמיד רוצימ עוד. ודאי שאפשר לטעומ ממטעמי החיימ אבל במקביל גמ לשאול את עצמינו - כמה אנחנו נותנימ לזה נפח, כמה נראה לנו שאלו המ 'החיימ'? כמה זה ממלא לנו את הבורות שבפנימ, וכמה אנח נו תלויימ ב'בילויימ' הללו כדי להיות • באמת מאושרימ? shutterstock איור: