שביעי

07.05.21 | כ"ה באייר תשפ"א | 437 גיליון שביעי | 10 שר ו ן ר ו ט ר sharonroter@gmail.com ……… עבר על כוחותי שבוע קשה נו, כשהדי הא ונ המיותר במירונ עוד מכאיבימ בכל נימי הנפש. כפי שפרטתי בטורי הקודמ לא נכחנו באירוע )כאשר כלל לא עלה על דעתי שיומ הששונ יכול להפוכ ליומ א ונ(. הטלפונימ וההוד עות בבוקר שאחרי, לוו בתחושת הקלה כמעט בלתי נ בלת לנוכח הזוועות: "איזה מזל שלא נ עתמ", נאמר לנו, ואנחנו דווקא הרגשנו תחושת פ פו , כי הכמיהה לנ וע לצדיק כה גדול ביומ הילולתו נשארה בעינה. זה לא שאני עוצמת עיניימ והולכת עמ הראש בקיר, אבל זה שהיה מחדל שהת ריעו עליו שנימ ושעכשיו בעזרת ה' יזכה להתייח ות ולתיקונ, לא אומר שצריכ לוותר על חוויית הביקור בציונימ של צדיקימ, גמ בזמנימ עמו ימ. המ קנה מהא ונ הנורא הזה היא לא לבטל שמחה והילולה קדושה שמו יפה כל ככ הרבה טוב לעולמ, אלא לדאוג למתווה נכונ ומבוקר. אז אל תשאלו אותי אמ בעלי נו ע לאומנ בראש השנה, כי ככל שזה תלוי בנו הוא חייב לנ וע, ומכיוונ שחיי אדמ המ ערכ עליונ וראשונ ביהדות, אפשר כבר מעכשיו לדאוג לככ שכל אלו החפצימ בככ יוכלו לנ וע ולחזור שלמימ ובריאימ בעזרת ה'. יחול ובעניין אחר: יום הולדתי השבוע, בתחילתו של חודש יוונ, ומה לעשות שאינני כבר פרגית צעירה, למרות שאני לא מרגישה זקנה. אכ מה שכנ אני לא מצליחה להבינ אמ בשורות האיוב שהפכו להיות רבות לאחרונה הנ ימנ לגילי שמתקדמ, או אולי זו רוח התקופה? מעגל האנשימ שחולימ במח לות קשות, שנפטרימ פתאומ בגיל צעיר ומותירימ אחריהמ יתומימ ואלמנות, הולכ ומתקרב. זה כבר לא רק בחדשות, זה ממש השכנה ובנ משפחה. האמ זה ימנ של דור הולכ ופוחת? או אולי זה תמיד היה ככ ורק אני פתאומ התעוררתי לתוכ רט אימימ? יש קטע קצת מוזר עמ המוות. כי תכל' מהרגע שנולדנו הדבר הכי ברור הוא שנמות, וזה מפחיד פחד מוות. כל החיימ אתה מנ ה להימנע מזה. לא לח שוב, לא לדמיינ, לא להיכנ לחרדות, אבל זה לא ממש עוזר כי באופנ פרדוק לי זה חלק מהחיימ. אנחנו חיימ במדינה שקמה על זיכרונ של הי טוריה עקובת דמימ שממשיכה עד דורנו, ובכל זאת חיימ כל יומ כאילו "לי זה לא יקרה". מאז שהתחל תי להאמינ, כל ה יפור הזה הפכ איכ שהו ליותר הגיוני. יש עולמ הבא. זה לא שחיית מה שחיית והופ הכל נגמר, אלא שיש המשכיות לנשמה והעולמ הזה הוא מצע לבנות את ה'עשירות' בעולמ הבא. מודה שעדיינ אני במקומ שקשה לו לוותר על השכר בעולמ הזה )עדיינ לא התרגלתי לרעיונ שאני לא מלאיינית( בשביל השכר העתידי ההוא, אבל לפחות יש בזה הרבה נחמה. ברור לי שאמ הייתי מצליחה לחיות את העולמ הזה כגשר לעולמ הבא חיי היו נראימ אחרת, והרבה בל ויגונ היו נח כימ ממני. אממה קטונתי, אני עדיינ נחזור אל הצדיק ברור לי שאם הייתי מצליחה לחיות את העולם הזה כגשר לעולם הבא חיי היו נראים אחרת, אממה קטונתי, אני עדיין סובלת וכואב לי כשכואב ליקיריי ולאחיי ובלת וכואב לי כשכואב ליקיריי ולא חיי ישראל. כשאמהות נאלצות לאבד את ילדיהנ, וכשילדימ מאבדימ הורימ, זה כה בלתי נ בל, עד שאני כמעט לא מוכנה לקבל את זה כשזה קורה. כי אולי למי שכבר לא פה והוא ב תלבט של העולמ הבא אז הכל יותר קל, אבל מה עמ אלו שנשארימ פה וחרב עליהמ עולממ? מה עמ הגעגוע? שאולי במקורו נועד בכדי שלא נפ יק להרגיש את ח רונה של שכינה, להתגעגע לבית המק דש, אבל בהתגלמות שלו בחי היומיומ שלנו הוא מכאיב עד שאי אפשר לנשומ. אאחל לע ובנימה אופטימית זו צמי יומ הולדת שמח, כי בשורה הת חתונה עוד שנה בעולמ הזה זו מתנה נפלאה, והלוואי שאזכה לכתוב לכמ גמ בשנה הבאה. לעילוי נשמת כל הנפטרימ, ולרפואת • כל החולימ. 90 צילום: דוד כהן, פלאש