שביעי

28.05.21 | י"ז בסיון תשפ"א | 440 גיליון שביעי | 10 שר ו ן ר ו ט ר sharonroter@gmail.com ……… דיברתי היום עם דתל"ש. תמיד כאשר אני נפגשת עמ אלו שעשו מ לול הפוכ ממני, אני גמ מתחזקת וגמ מתבלבלת. מתחזקת מזה שכמה שהמ ינ ו לברוח מהדת ומה' - המ לעולמ יגידו 'אלוקימ', ינשקו את ה ידור ויניחו אותו על הצד הנכונ. המ לעולמ ידעו מתי המ מדברימ לשונ הרע ולעולמ ירגישו על בשרמ צני# עות מהי, וכמה שאולי ירצו לעזוב את התורה - היא לעולמ לא תעזוב אותמ. העובדה הזאת מנחמת אותי. פעמ דתי תמיד דתי - עמ כל ה פקות, הבל# בלות, התחושות ה ותרות והרצונ להיות בלתי מוגבלימ. אבל אני גמ מתבלבלת. איכ זה שמי# שהו שגדל על אמונה כה חזקה באלו# קימ, יכול לומר שהוא לא מאמינ בו? איכ זה שמישהו שבחר לא לקיימ את המצוות בוחר ללמוד תורה בזמנו הפנוי? איכ זה שמישהו שגדל למשפחה ברוכת ילדימ עשוי לא להביא ילדימ לעולמ? מה גורמ להמ כזה אנטי? מה עושה כזאת מרה על הלב? למה זה נשאר תמיד מינ פצע פתוח, מאכזב ועמ כל ככ הרבה רגשות אשמה? ובכל זאת, בשיחה צפופה עמ הדת# לשימ, עלה נושא מרכזי שמטריד אותי לא מעט, והוא עניינ החינוכ לאמונה בבתי ה פר. מהמעט שיצא לי לטעומ מחיי כדתייה וכאמא לילדימ שלומדימ בחינוכ הדתי, יש לי תחושה חזקה שבגנ ובי ודי החי# נוכ לתורה ולאמונה הוא מתלהב ומלא חיות, שמח ומתוק - כאילו כל יומ בכיתה זו מ יבה של תורה ותפילה. כל הזמנ חושבימ איכ להלהיב את הילדימ, שיהיה להמ כיפ ללמוד תורה ולעשות זאת באהבה. כיתה ז' )לפחות מהנ# אבל בואכה יונ שלי( המ יבה נגמרת, ומתחיל פרק חדש בחינוכ. הפרק הזה כולל הרצאות רבות )ומאוד מעניינות( שאמורות להשפיע ולעורר השראה בנושאימ חשובימ כגונ התמודדות עמ משברימ, אהבת הארצ, חזרה בתשובה, ח ד ועוד. אבל נדמה שחוצ מההרצאות החיצוניות הפרקטיקה של הדת הופכת יבשה במ# קרה הטוב, ובמקרה הפחות טוב, מאו ה לחלוטינ. לדוגמה, ההתמודדות עמ העניינ של הצניעות: אני מבינה ומקבלת את ההחלטה על הצורכ לעמוד ב טנדרט של תלבושת בית ה פר. אבל איכ זה עושה חשק להיות צנועה, אמ מודדימ לכ את האורכ של החצאית, אמ שמימ אותכ בעונש כי הגעת עמ קצר מדי, או שולחימ אותכ הביתה להחליפ? לא מתיימרת לדעת מה הייתי עושה במ# קוממ, אני רק יודעת את מבחנ התו# צאה: כשהמורה לא רואה, החצאית מתקצרת חזרה. נדמה שכאשר מגיעימ ללימודי אמונה משהו קצת מתנגד ומשתבש במהות של הבחירה. האמ דינימ הוא ולבקר בהיכלו מהמעט שיצא לי לטעום מחיי כדתייה, וכאמא לילדים, יש לי תחושה חזקה שבגן וביסודי החינוך לתורה ולאמונה - מתלהב ומלא חיות. אך בואכה כיתה ז', המסיבה נגמרת מקצוע שרק צריכ לשננ כדי לעבור את המבחנ? או שהוא חלק מהדרכ שבחרנו לחיימ, וככזאת אולי לא צריכ להכני את זה לקטגוריה כמו לימודי גיאוגרפיה. אולי אפשר לשחרר את מי שלא רוצה להתפלל? או לתת את האופציה לעשות התבודדות במקומ? או תפילה שקטה מהלב? אני מבינה שאני כנראה מבקשת יותר מדי. אבל כאחת שזכתה לב# חור ועדיינ משתדלת להתלהב כל יומ מחדש, אני יודעת שהיהדות היא כה מתוקה, מנחמת וחיה, ומצרה על כל מי שמרגיש אחרת. על כל מי שה# תייבש לו הלב באמצע הדרכ, שיצא לו החשק, שהתבלבל לחשוב שאי אפשר לקיימ חיימ מלאימ, מ פקימ וממצימ • ביחד עמ אלוקימ. shutterstock איור: