שביעי

04.06.21 | כ"ד בסיון תשפ"א | 441 גיליון שביעי | 4 שר ו ן ר ו ט ר sharonroter@gmail.com ……… שהמפתח לחיימ טו כולנו יודעים בימ, שמחימ ומלאימ זו הזכות להכיר תודה על כל רגע שאנחנו נושמימ. יוד עימ, ובכל זאת, לרוב שוכחימ במירוצ האינטנ יבי של החיימ. לפעמימ יוצא לנו להתענג על רגעי נחת, להכיר בטוב ה' להודות ולשמוח, אבל לרוב אנחנו ע וקימ, לחוצימ וכואבימ מדי כדי לה רגיש את זה באמת. לפעמימ החיימ שולחימ תזכורת ולא תמיד היא נעימה, ולפעמימ גמ אפשר ללמוד מאחרימ שקרובימ לנו. לכנ בחרתי להביא השבוע את ה יפור של שכנתי בת- אל שניצלה מתאונה מחרידה, כזו שהיא יצאה ממנה רק בנ , כדי לעורר בכולנו את הזיכרונ הזה: לשמוח על מה שיש. לפני כשבועיימ נ עה בת-אל בכביש עמ בנה דניאל בנ החמש לכיוונ מו 431 דיעינ. העבודות שמתבצעות על הכביש להכנת תשתיות הרכבת היו בעיצומנ ומדי פעמ עלו ענני חול מהמשאיות שבצד. לפתע ובלי כל אזהרה ראתה בת- אל לפניה על הכביש ופת חול והד רכ היטשטשה. היא האטה ככל שיכלה ומצאה את עצמה עיוורת בתוכ ימ של צהוב ופתאומ נשמע בומ גדול - זכוכית הרכב התר קה, כרית האוויר התפוצצה על בת-אל והחגורה נעלה וחנקה אותה. "אמא מה קרה לנו?", שאל דניאל מאחור, ובת-אל ובבה את ראשה במאמצ לראות בעיניה שהילד שרד את הזעזוע שעברו. "כואב לי היד", הוא אמר. היא הביטה על שתי ידיה השבו רות, חשה את פניה בוערות ואת החנק והלחצ בחזה, ובכל זאת הרגישה הקלה גדולה שהילד שלה שלמ, חי ומדבר. מהמנוע ועל אפ הכאב הרב עשן עלה ידעה בת-אל שהיא חייבת לצאת מהרכב עכשיו. "תכפ יבואו לחלצ אותנו מתוק", היא אמרה. "אתה מצליח להוציא את החגורה?". מתוכ ההלמ, הטשטוש והכאב היא ני תה ללחוצ על נעילת החגורה אכ ידיה השבורות לא נענו לה. גמ דניאל התקשה בככ. אחרי דקה שהרגישה כמו נצח נפתחה ופ ופ הדלת. "המ בחיימ. אני לא מאמינ שהמ בחיימ", צעק נהג הרכב שהיה מא חוריהמ וה פיק להאט אכ בכל זאת נכנ בהמ מאחור. הוא עזר להמ לצאת והזמינ אמבולנ . דניאל היה ממש גיבור. הוא לא בכה באמבולנ וגמ לא בבית החו לימ כשעשו לו ניתוח בידו השבורה. בת- אל יצאה עמ שני שברימ בידיימ, חוליה מרו קת בגב ונקע ברגל. העובדה שנותרו בחיימ מתאונה כה קשה נותרה בגדר נ . בדיעבד ה תבר שמשאית שהיתה על ההר לצד הכביש החליקה אל תוכ הנתיב וכל החול נשפכ ממנה בדיוק כשהרכב שלהמ עבר במקומ. דניאל ובת-אל מח לימימ כעת בביתמ, ואני, שמנ ה ללמוד מני יונמ של אחרימ ביקשתי ממנה לח לוק את התובנות שלה עימנו. "בכל פעמ שאני מ תכלת על דניאל המתוק אני מלאת הכרת הטוב לה׳ ששמר לי עליו. אני מודה לה׳ שיש לי כאלה ילדימ מדהימימ, משפחה מדהימה, בית, קהילה, חיימ. כל שנייה שאנחנו בחיימ ראויה להכרת הטוב שלנו, לתודה". תפילת הדרך והכרת הטוב בכל פעם שאני מסתכלת על דניאל המתוק. אני מלאת הכרת הטוב לה׳ ששמר לי עליו. כל שנייה שאנחנו בחיים ראויה להכרת הטוב שלנו, לתודה "למה את חושבת שניצלתמ?", אני שואלת. "אינני יודעת" היא מחייכת. "אנשימ אומרימ שזה בזכות השידוכימ" )לבת-אל ובעלה יש את אתר ההיכ רויות "שליש גנ עדנ" ואפשר לומר שזהו מפעל חייהמ(. "ה יפוק כששידוכ מצליח הוא ענק, ואני מודה על הזכות. ואולי באמת ניצלנו כדי להמשיכ ולה רבות בעשיית טוב". שאלתי. "מהו המסר שלקחת?", "ברור לי שהתאונה הזו נשלחה מלמעלה כדי שאלמד לעצור את המירוצ ולשמוח במה שיש", היא השיבה, "יש לי שלושה חודשימ שבהמ אהיה מוגבלת בתנועה, ואני רואה זאת כמתנה". והמ קנה שלה היא שהכביש הוא מ וכנ מעינ זירת מל חמה. "יותר מקורונה ויותר מפיגועימ. כרגע אני מרגישה שהייתי מעדיפה לח וכ מילדיי לעלות על הכביש ורק אמ • ממש חייבימ לקחת אותמ איתנו".