שביעי

25.06.21 | ט"ו בתמוז תשפ"א | 444 גיליון שביעי | 10 שר ו ן ר ו ט ר sharonroter@gmail.com ……… חזרנו כפי שכולנו שמנו לב, לחיימ אחרי הקורונה בבת אחת ובע- נ-ק. שוב הריצות, ה ידורימ, התשלו מימ, החוגימ והיציאות. אבל נדמה לי שבמקומ לחזור לאט ובהדרגה, חזרנו מהר יותר וחזק יותר. מלבד העייפות התמידית, אני שוכחת את כל התובנות והמ קנות שהבטחתי לעצמי ולבוראי והנ: שאהיה מדויקת, שלא אעבוד רק בשביל כ פ, שאוכל בריא, שאשנ מ פיק, שמדי פעמ אשאיר את הילדימ בבית לזמנ איכות ועוד רבות וטובות. אולי הייתי תמימה, אבל בהחלט לא צפיתי את היומ שאחרי, וכמו שאני שכחתי את המ רימ שלמדתי, ככ נדמה שכולנו שמחנו להשאיר אותמ מאחור. על מה אני מדברת? על מבול האירועימ שנפלו עלינו מהרגע שירדו ההגבלות. תגידו מה זה השטויות האלו בת מצ ? )בת מצווש שנדחתה בגלל 13 ווה בגיל קורונה( ולמה כל יומולדת חייבת להיות אירוע עמ קייטרינג ו טנדאפי ט? מלבד החתונות שחיכו ב בלנות ליומ הזה, נדמה שלכולמ בא לחגוג את השמחות שלהמ וכמה שיותר גרנדיוזי. גמ לפני הקורונה זה היה מעיק, אז עכשיו, אחרי שלמדנו שאפשר לשמוח גמ בקטנ, שוב חוזרימ ל רט הזה? ולא שיש לי משהו נגד שמחות. ממש לא. אבל אני לא ממש מבינה למה אני אמורה להרגיש מחויבת להחזיר את ההוצאה שהוצאת עליי ועל משפחתי, קרי לעזור לממנ את האירוע שלכ? מה זה הד טארט? צ'רידי? בואו, פתאומ יש הזמנות לשלושה אירועימ בשבוע, ואנחנו משפחה של שבע נפשות ולבוא כולנו לאירוע זה מיני משכנתא. הלופ הזה שבו אני מרגישה מחויבת, שאמ לא באתי - אולי העלבתי, ושאני לא מגיעה כי זה באמת כבד על הכי , מרגיש לי לא נכונ ומעוות. וחבל לי שלא למדנו כלומ מתקופה בה אירועימ היו מדהימימ גמ בקטנ )אולי אפילו יותר(. בואו נדבר על אפרופו אירועים, הופעות. נדמה שכל מה שנדחה בקורונה ובמלחמה התנקז לכמה שבועות שאחרי, ופתאומ היינו צריכימ לבחור בינ פור טי - חרופ, רמי וריטה או אתי אנקרי. לפחות פה אפשר לבחור ואתה לא מר גיש לא נעימ מריטה וקליינשטיינ שב חרת בפורטי . ובעניינ האחרונה, א תר המלכה, אני לא יכולה שלא להגיב לפ רשיית ביטול ההופעה שלה בזאפה. כת בתי פה לא פעמ על הבחירה לכבד את ההלכה ולשיר רק בפני נשימ. שבוע שעבר תפ ה אותי שחקנית מהמגזר שאמרה לי שכל אלו שבחרו לכבד את ההלכה הזו עושות מעצמנ צי מוק, ושאמ אנחנו רוצות להצליח אנחנו צריכות לפרוצ את הגדר ורק אז לחכות לרבנימ שייפ קו להקל. אז אני חזרתי בתשובה ולקחתי על עצמי אמונת חכמימ, גמ אמ אני לא מתחברת או לא מבינה. בנו פ יש פה גמ עניינ ציבורי - למענ יראו וייראו - ואני לא מוכנה לקחת על כתפיי להוות דוגמה כזו ברבימ, כי יש בי עדיינ איזה מורא זאפה לפנים ניסיתי לחשוב מה כל כך כואב לזאפה לתת לאתי להופיע רק בפני נשים, והגעתי למסקנה שיש פה מלחמת תרבות מהעולמ הבא שלי. אבל ני יתי לח שוב מה כל ככ כואב לזאפה לתת לאתי להופיע רק בפני נשימ, והגעתי למ קנה שיש פה מלחמת תרבות. נזכרתי בעצמי שהייתי חילונית למה דרינ והרגשתי שהאומנות היא הרוח שלי. השקעתי בה כל חיי ולפני השקי עו דורות על דורות בפיתוח שלה, ומה פתאומ שיבואו עכשיו החרדימ האלו, שלא משלמימ מי ימ, שלא עושימ צבא ועכשיו המ גמ רוצימ כמה ימימ בזאפה? למה מה קרה? תחזרו לבית המדרש. אני לא אומרת שהם צודקים, ממש לא, רק שלי עוזר לפעמימ להבינ את הצד השני. אכ עיקר הבעיה שלנו לדעתי, זה שההלכה הזו מעוררת מח לוקות בינינו, ואמ אנחנו לא גורימ עליה, איכ אנחנו מצפימ שחילונימ יכ • בדו אותה? 90 צילום: תומר נויברג, פלאש