שביעי

10.09.21 | ד' בתשרי תשפ"ב | 455 גיליון שביעי | 8 שר ו ן ר ו ט ר sharonroter@gmail.com ……… של שבת "מה זה הקטע הזה תשובה, כאילו אמ נתנהג יפה ונעשה מעכשיו השתדלות - אז יוותרו לנו בש מיימ? זו צביעות", ככ התחילה השיחה עמ בנות הנוער אליהנ הגעתי לשיחת התעוררות. "זו יכולה להיות צביעות אמ אתנ לא באמת מתכוונות לתקנ. אבל אמ יש לכנ רצונ להשתפר אז זו ממש לא צביעות", עניתי להנ. "אבל אמ נלבש לראש השנה חצאית ארוכה, ואחרי החגימ נחזור לחצאיות צינור הקצרות? אז זו תמ חנפנות לה', והוא יודע את זה", הנ לא ויתרו. "אז בואו נעשה תרגיל", אמרתי להנ, "אבל תזרמו איתי ואל תתפדחו. תחייכו חזק חזק". זה השלב של המ בטימ המוזרימ. "נו, לאינ טגרמ אתנ מוכנות לעשות כל מיני שטויות וע כשיו אתנ מתביישות? יאללה אפ אחד לא רואה אתכנ. תחייכו! יופי, בדיוק ככה". עשיתי פרצופ טיפשי ואז הנ הת חילו להתפקע מצחוק. "רואות? בכלל לא התכוונתנ לצחוק, אבל התחלתנ את החיוכ ואחר ככ זה בא מעצמו. ככה זה גמ עמ כוונת הלב". למרות המהלכ המוצלח, הבנות לא ויתרו לשניה אחת. "אינ לי בעיה לתקו פת החגימ להיות בעניינ של התפילות, אבל אני לא חושבת שזה יחזיק מעמד מעבר. וגמ החברות י תכלו עליי מוזר פתאומ. כאילו, בואי, פתאומ ללכת עמ ארוכ?, זו לא אני", המשיכה אחת מהנ. לא הייתה לי ברירה אלא ל פר להנ את יפור כי וי הראש. ככ היה: "היו ומעשה שהיה לנו זוג חברימ שהתינוק שלהמ היה מאוד חולה ל"ע, ומאוד פחדתי שי קרה משהו גמ לתינוק שלי. אז אמרתי לבורא עולמ: 'אל תעשה לי את זה בבקשה, אעשה כל מה שצריכ, אפילו אשימ כי וי ראש. ואז חשבתי לעצמי: טמבלה, אמ תגידי שכשיקרה משהו רע תשימי כי וי ראש אז אולי באמת יקרה משהו רע. תשימי וזהו. אבל מה? איכ י תכלו עליי בחוצ? המשפחה? בעלי? המו יקאימ? כל החבר'ה מתל אביב? זו פדיחה. והקול שהשיב בתוכי אמר: אמרת אמרת. אז תשימי בהתחלה איפה שלא פדיחה. וככ למחרת לקחתי את הבנות לגנ חב"ד וקצת התפדח תי. רק אתמול הגעתי עמ התלתלימ שקופצימ לכל הצדדימ, אבל אמרתי לעצמי: יאללה גנ דתי. איפה אמ לא שמ. תאמינו או לא, אבל הגננות לא אמרו לי מילה. ככה במשכ שלושה ימימ הייתי עמ כי וי ראש ואפ אחד, אפילו לא בעלי, לא אמר לי דבר. אפילו מי שהכי חששתי שישפילו אותי הפתיעו אותי. חברות מתל אביב אמרו לי שזה אחלה שיק, והנגנימ באולפנ אמרו שזה נראה יותר מ ודר ודווקא יפה שרואימ לי את הפנימ. זהו, זה ה יפור. את מתחילה ואינ לכ מושג איכ זה יתפ בעיני אחרימ". מעשה בכיסוי ראש עשיתי פרצוף טיפשי והן התחילו להתפקע מצחוק. רואות? לא התכוונתן לצחוק, אבל התחלתן את החיוך ואחר כך זה בא מעצמו. ככה זה גם עם כוונת הלב שאני לא כל ככ אוהבת שי אני מודה חות התעוררות. תודו שזה מלחיצ, כי כבי כול אני מתחייבת שהבנות יצאו מהשיחה מחוזקות. זה לא שאני יכולה לומר כל מה שבא לי ולדבר פתוח. המורות שמות עליי שבע מאות עיניימ ואני צריכה להתאימ את הדיבור שיהיה פוליטיקלי קורקט, שיירגש את המורות, אבל גמ שידבר ויגע בבנות. לרוב זה לא הולכ ביחד. וב ופו של דבר אני גובה כ פ שמטיל עליי אחריות עצומה. אני צריכה "ל פק את ה חו רה". אבל עמ כל החששות באתי לעורר ויצאתי מעוררת. ונ יימ, איכ לא, בדברי רבי נחמנ מבר לב שאמר "כי כל התחלות קשות מחמת שיוצא מהיפכ להיפכ, אבל אחר התחלה הוא נכנ מעט בהרגל ואינו קשה עליו כל ככ" )קיצור ליקוטי מוהר"נ • ח"א, ב(. הזמן להתעורר. רוטר בשיחת התעוררות לתלמידות