שביעי

15.09.21 | ערב יום הכיפורים תשפ"ב | 456 גיליון שביעי | 12 א צלי זה קרה לראשונה לפני חמש שנימ. תוכ שיחת רעימ, חבר טוב מהעבודה המגדיר את עצמו "פאנ ק ואל", ומעורה היטב בקהילות וארגוני הלהט"ב, פנה אלי בשאלה שמזה זמנ רב ני יתי להשיב עליה ביני לבינ עצמי. "למה הדתיימ כל ככ אוב יביימ כלפי מצעדי הגאווה ופ עילויות הארגונימ הלהט"ביימ? מדוע אתמ לא 'נלחמימ' ככ ב' תמ' חילוני שמחלל שבת?". לא אחת האדמ ה"אמוני", מרגיש עצמו ח ר כלימ, הבנה או תחו שת צדק במגרש הדמוקרטי, כאשר עולות טענות לאוב יביות ח רת פשר ו-כפייה דתית. בשנימ האח רונות שאלות רבות ב וגיית זהותה היהודית של המדינה, נשארות כמעט ללא מענה ראוי בכלל, ומענה ראוי במישור הליברלי בפרט. ממצב זה של חו ר אונימ, קצרה הדרכ לשגיאה. קיצוניות יתר - דוגמת התנערות מכל ממנ ליברלי מחד, או פתיחות יתר - דוגמת התנערות מכל הלכה או ממנ יהודי שעלולימ ל תור את עקרונות הליברליות והדמוקרטיה, מאידכ. לאחר בירור רחב ב וגיות אלו, נראה שהפתרונ עובר דרכ ה תכלות מפוק חת, שגמ אמ לא תביא מיד לה כמה, תוכל לכל הפחות לדייק את השיח. דיוק שיוביל, ב ופו של דבר, להתקדמות ול פתרונות אפשריימ ב וגיות אלו. יהדות אינה דת הדיוק הראשונ אותו צריכ לשימ על השולחנ כשאנו עו קימ ב וגיות אלו, הוא שיהדות איננה דת, יהדות היא לאומ. על כנ ה וגיות הנזכרות איננ וגיות של "דת ומדינה" כפי שטוענ הביטוי הארכאי השגור. עמ ישראל היה קיימ ונבחר עוד קודמ שניתנו לו מצוות, ואפ ההגדרה ההלכתית ל"מיהו יהודי" אינה תלויה בשמירת וקיומ מצוות. לכנ מדינת ישראל איננה מדינה דתית בהגדרתה, ועל אפ החשש של כמה מפלגות בש מאל-מרכז, נראה שאפ כוח פוליטי לא שואפ להפוכ אותה לכזו. על פי מגילת העצמאות, מדינת ישראל היא מדינה יהודית שמתנה לת בשיטה דמוקרטית. גמ אלו שלא מייח ימ חשיבות לקדימותו של הערכ "יהודית", לפני הערכ "דמוקרטית" במגילת העצמאות, ומנ ימ להשוות את שני הערכימ, לא יכולימ להתעלמ מככ שיהדות היא, לכל הפחות, אחד משני הערכימ הי ודיימ של המדינה. על כנ, היהדות איננה עניינ חיצו ני למדינה, אלא מדינת ישראל היא "מדינה יהודית" בהגדרתה. השבת, רישומ הנישואינ במדינה, הצביונ היהודי במרחב הציבורי, ו וגיות י וד נו פות בזהותה היהודית של המ דינה, איננ וגיות "דתיות", ועל כנ איננ יכולות להוות ב י לכפייה דתית. דוגמא אחת מיני רבות, לתפי ה זאת ניתנ למ צוא בפ קי הדינ "הנדימנ" ו"חורב" של שופטי בית המשפט העליונ דליה דורנר ואהרנ ברק. בפ קי דינ אלו נקבע במ פורש כי "יומ השבת הוא ערכ לאומי לא פחות מערכ דתי", וכי "השבת מקפלת בחובה את תמצית צביונה של היהדות". מתוקפ אחריותה, המדינה מנהלת מערכת משפט חקיקה וביצוע, השו מרות על זהותה הדמוקרטית. לאור ככ ש וגיות הזהות היהודית הנ ערכי י וד של המדינה ולא רק "נישה דתית", ברור שקיימת חובה על המדינה לנהל מערכת חקיקתית, ממשלתית ומשפ טית השומרות על זהותה היהודית. לא מדובר בני יונ לכפות ערכימ חיצוניימ על עוברי אורח ולפגוע ב"זכויותיהמ", אלא על אחריות הפרט והציבור לדאוג ל ובביהמ, ועל אחריותה של המדינה לככ שתתנהל על פי זהותה. בתורת ישראל אינ ולא הייתה מעולמ דרישה לכפות על חייו הפ רטיימ של אחר, בינ גוי ובינ יהודי, את מצוות הדת ואורח החיימ היהודי. אליה מימון בין כפייה דתית לזהות יהודית 1 ההתנגדות למצעד הגאווה, לטפסי הורה , איננה לאנשים הפרטיים המרימים את 2 והורה דגל השאיפות הללו, אלא התנגדות לרעיונות הבאים לשלול את זהותה היהודית של המדינה היח שונה כאשר האדמ הפרטי מנ ה להשריש בציבור, קל וחומר במדינה היהודית, רעיונות המנוגדימ לאורח החיימ על פי תורת ישראל, ומשככ, מנוגדימ לזהות מדינת ישראל. אותו אדמ בוחר לצאת מתחומ "הזכויות" הפרטי שלו, לתחומ של זכויות הציבור ואחריות המדינה. ההתנגדות 1 ל"מצעד הגאווה", לטפ י "הורה ", לתחבורה ציבורית בשבת 2 והורה ולמקרימ דומימ, היא איננה התנג דות לאנשימ הפרטיימ המרימימ את דגל השאיפות הללו, אלא התנגדות לרעיונות הבאימ לשלול את זהותה היהודית של המדינה. תמיכה וחיזוק הזהות היהודית של המדינה היא אי ננה כפייה דתית, אלא חובה זהותית. • • • 90 צילום: דוד כהן, פלאש