שביעי

15.09.21 | ערב יום הכיפורים תשפ"ב | 456 גיליון שביעי | 22 סקירת הדין במשפט העברי במשפט העברי יש שתי התייח ויות עיקריות ל וגיית ההגנה העצמית: דינ "רודפ" ודינ "בא במחתרת". דין רודף: התורה התירה לאדמ שאחר רודפ אחריו על מנת להורגו, להציל עצמו על ידי הריגת הרודפ. את דינ זה לו מדת הגמרא מהמקרה של אדמ האונ נערה המאור ת לאיש אחר. עליו ה Lֶ אומרת התורה: "וְלַנַּעַרָה לֹא תַעַש ר Nֶ דָבָר אֵינ לַנַּעַרָה חֵטְא מָוֶת כִּי כַּאַש ַּיָקוּמ אִיש עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶש כֵּנ דֶה מְצָאָהּ צָעַקָה הַנ Lָּ הַדָּבָר הַזֶּה. כִּי בַש יעַ לָהּ". Nִ ה וְאֵינ מוֹש Lָ עַרָה הַמְאֹרָש מככ שהפ וק כתב "אינ מושיע לה" לומדת הגמרא שאמ היה אפשר להצילה, היה צריכ להצילה בכל דרכ שהיא. וכיונ שהתורה השוותה דינ זה לדינ של אדמ הרודפ אחר חברו להורגו, נלמד שגמ ברודפ אחר חברו להורגו הדינ כנ. יתרה מככ, לבעל יכולת להציל יש חיוב להציל את הנרדפ. אדמ אשר אינו ממלא חובה זו עובר על כמה אי ורימ, וכדברי הרמב"מ: "הרואה רודפ אחר חברו... ויכול להציל ולא הציל. הרי זה ביטל מצות עשה שהיא וקצותה את כפה. ועבר על שני לאוינ על לא תחו עינכ ועל לא תעמוד על דמ רעכ". יש לציינ ייג חשוב לדינ זה. ה היתר להרוג את הרודפ קיימ רק אמ לא הייתה ברירה אחרת, אכ במקומ שהייתה ברירה אחרת כגונ לפגוע באחד מאבריו - א ור להורגו. בהמ שכ נדונ בדינ זה יותר בהרחבה. ַּדין בא במחתרת: בפרשת משפטימ כתוב: "אִמ בַּמ חְתֶּרֶת יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְהֻכָּה וָמֵת - אֵינ לוֹ מֶש עָלָיו, דָּמִימ Nֶּ דָּמִימ. אִמ זָרְחָה הַש לֵּמ; אִמ-אֵינ לוֹ, וְנִמְכַּר Nַ לֵּמ יְש Nַ לוֹ, ש בִּגְנֵבָתוֹ". התורה מתארת אדמ ההורג פורצ הנכנ לביתו ונמצא במחתרת )כלו מר, חופר מתחת לקיר( ואומרת שהוא פטור מעונש. אכ היא מ ייגת ש"אמ זרחה השמש עליו", הגיע הבוקר, א ור להורגו. את משמעותמ ההל כתית של ביטויימ אלו צריכ להבינ. את ההיגיונ המתיר להרוג אדמ המ גיע לגנוב או להפ יד ממונ בלבד, ה בירו חז"ל, ונביא את הדברימ בל שונו של הרמב"מ: "ומפני מה התירה תורה דמו של גנב אפ על פי שבא על ע קי ממונ? לפי שחזקתו שאמ עמד בעל הבית לפניו ומנעו יהרגנו ונמצא זה הנכנ לבית חברו לגנוב כרודפ אחר חברו להרגו ולפיככ ייהרג בינ שהיה גדול בינ שהיה קטנ בינ זכר בינ נקבה". ואפ על פי שהוא עוד לא רודפ את בעל הבית, שהרי הגיע רק על דעת לגנוב, "נידונ על שמ ופו". טעמ זה מעורר שאלה: הרי למדנו שאמ יש אפשרות אחרת להציל את הנרדפ א ור להרוג את הרודפ, אמ כנ מדוע שלא נחייב את בעל הבית ל גת מה מקומ ובככ להימנע מההריגה? התשובה המתבקשת לככ היא כדברי בעל פר החינוכ: "שאי אפשר להיות האדמ כאבנ שאינ לה הופכינ... שאינ פק שלא נתחייב האדמ ל בול הנז קינ מיד חברו כי יש לו רשות להינצל מידו". זכותו של אדמ להגנ על ממונו ולא חלה עליו חובת נ יגה מביתו ע"מ להימנע מפגיעה בפורצ. ובמילא נימוק הרמב"מ מוצדק, התורה אמדה שאמ יקומ בעל הבית להגנ על ממונו - יהרגהו הגנב. ואמ כנ, לאדמ יש זכות להגנ על עצמו מפני ככ. לאור טעמ הדינ, פירשו חז"ל את כוונת התורה שלא מדובר דווקא כשעוד לא זרחה השמש אלא הכוונה היא שלבעל הבית מותר להרוג את הגנב כל עוד לאדמ לא ברור שהגנב לא בא על דעת להרוג את בעל הבית אמ ייתפ . ולכנ, במקרה שאדמ הרג גנב שהיה ברור שלא יהרוג את בעל הבית - דינו כדינ רוצח. מקומות שבהם חל דין 'בא במחתרת': על פי ההבנה שדינ בא במחתרת מבו על הצלת חייו של בעל הבית, גדר חשוב בדינ 'בא במחתרת' הוא מקומ הגניבה. בגמרא מתפרש שאינ הכוונה בביטוי "מחתרת" למקומ מ וימ אלא אפ אמ בעל הבית מצא את הגנב במקומ אחר כגונ חצירו מותר לו להורגו. מדוע אמ כנ, כתבה התורה 'מחתרת'? מבאר הרמב"מ שנלמד מככ שכל מקומ שהבעלימ בד"כ לא מצוי שמ - אינ אנו מניחימ שהגנב בא כדי להרוג. שהרי הגנב לא חשב שיתקל בבעל הבית ולכנ בא רק כדי לגנוב. חובת הנסיגה: ראינו שבמקרה של גנב ה'בא במ חרת' אינ על האדמ חובה לצאת מבי אריה שיף 90 צילום: פלאש על פי המשפט העברי, לאדם יש רשות, ואף חובה, להגן על עצמו או על זולתו מפני אדם הבא לפגוע בנפשו - אף במחיר של פגיעה בנפש התוקף. הפגיעה צריכה להיות במידת הצורך ולא יותר