שביעי

15.09.21 | ערב יום הכיפורים תשפ"ב | 456 גיליון שביעי | 24 תו כדי להימנע מפגיעה בפורצ. על פי זה הוכיח הרב שלמה זלמנ אויער בכ שאדמ שחברו כופה אותו לעשות מעשה או להימנע מעשיית מעשה, ורוצה להורגו אמ י רב, אינ מחויב הנתקפ לציית לדרישת התוקפ ויכול להציל עצמו על ידי הריגת הרודפ. את עקרונ זה מחיל הרב אויערבכ גמ על דברימ שאינמ נוגעימ לממונ אלא על שמירת האוטונומיה האישית כגונ להימנע מאכילת מאכל מ וימ. בק ביעה זו מכליל הרב אויערבכ בזכותו של האדמ להגנ על ממונו אפ ביטול מוחלט של דרישת הנ יגה. ניתן להצילו באחד מאבריו: כמו שהובא לעיל בדינ רודפ, אמ אפשר להציל את האדמ הנרדפ על ידי פגיעה באחד מאיברי הרודפ ללא הריגתו - חובה לעשות ככ. למעשה, בהלכה זו הגדירה לנו התורה את דרישת הנחיצות: אפ עבור הצלה אינ לעשות מעשה אשר איננו נחוצ לשמ השגת המטרה. אכ מצאנו שלא תמיד נדרשה דרי שה זו. בהלכות דינ 'בא במחתרת', הרמב"מ לא הביא דרישה זו. ולמדו מככ האחרונימ שבדינ בא במחתרת אינ צריכ להצילו באחד מאבריו. כמו כנ, הביא ה'משנה למלכ' שעל הנ רדפ עצמו אינ חיוב לדקדק ולהציל דווקא על ידי פגיעה באחד מאבריו של הרודפ ומבאר שדרישה זו חלה רק על אנשימ אחרימ המבקשימ להציל את הנרדפ. על פי דברימ אלו, היה מי שהרחיב דינ זה אפ לגבי הרודפימ אחר בני ביתו. הבנת דברימ אלו נעוצה בהב נת החילוק המציאותי בינ הנר דפ עצמו לבינ אדמ אחר העומד מנ הצד. לאדמ הנרדפ אינ פנאי, בינ נפשי ובינ מציאותי, להתבוננ ולנ ות לדייק בפגיעה ברודפ. בעקבות ככ, אי אפשר לדרוש ממנו לעיינ ולדייק בדבר. חידושימ אלו, עמ היותמ מקובלימ מצד ה ברה, אינמ מקובלימ על כל השיטות בהלכה וישנמ פו קימ המ חייבימ למעט בפגיעה ולהציל באחד מאברי הרודפ אפ במקרימ אלו. אכ גמ לשיטת החולקימ, יש התייח ות לקושי בהערכת המציאות המדויקת על ידי המציל. בעניינ העונש של אדמ שיכל להציל באחד מאבריו ולא נהג ככ, כתב הרמב"מ: "כל היכול להציל באבר מאיבריו ולא טרח בככ אלא הציל בנפשו של רודפ והרגו הרי זה שופכ דמימ וחייב מיתה אבל אינ בית דינ ממיתינ אותו". מפני שהאדמ המגנ נכנ ל י טואציה ברשות והוא מתכוונ להציל את הנרדפ ולא לרצוח ללא יבה לא ידונו אותו כרוצח. כ יכומ לחלק זה, עולה שיש כמה עקרונות מרכזיימ המנחימ אותנו בבואנו לע וק ב וגיה זו: • לאדמ יש רשות, ואפ חובה, להגנ על עצמו או על זולתו מפני אדמ אחר הבא לפגוע בנפשו. חובה זו קיימת אפ במחיר של פגיעה בנפש התוקפ. • הפגיעה בתוקפ צריכה להיות במידת הצורכ ולא יותר. • אדמ המעמידימ בפניו חלו פה אחרת הפוגעת בחירותו כדי להימנע מפגיעה בתוקפ, אינו חייב לבחור בחלופה זו. • הנרדפ עצמו או המתגוננ מפני בא במחתרת אינמ מחויבימ לאמוד מהי הפגיעה המינימלית הנצרכת. • סקירת המשפט הישראלי זכות ההגנה העצמית והגבלותיה מעוגנות בעולמ המשפט ובחוקיה של מדינת ישראל בכמה עיפימ בחוק העונשינ. זכות זו נידונה בה רחבה מ פר פעמימ ב פרות המשפ טית ובפ קי דינ שונימ. על ההצדקה לקיומה של טענת ההגנה העצמית, עמד השופט משה לנדוי ז"ל: "אדמ הנקלע על לא עוול בכפו אל תוכ מצב של צורכ לעמוד על נפשו או למנוע נזק חמור מעצמו או מאלה שלשלוממ הוא אחראי, מותר לו לנ קוט אמצעימ ראויימ לשמ הדיפת כנה כזאת, גמ בדרכ עשיית מעשימ שבדרכ כלל א ורימ באי ורי החוק הפלילי". בפ ק דינו של שי דרומי, קרה השופטת ברקאי את י ודות זכות ההגנה העצמית במשפט הכללי והע ברי. השופטת ברקאי מונה ששה י ו דות שלפיהמ צריכה להיבחנ הגנה זו: • הדרישה כי המ הדיפת תקיפה - עשה נועד "להדופ תקיפה שלא כדינ". י וד זה מבטא את הדרישה כי המעשה הוא מעשה התגוננות מפני תוקפ ואיננו מעשה התקפי. • לחיימ, לחי ה כנה המוחשית רות, לגופ, או לרכוש עליו בא האדמ להגנ. • הדרישה כי י וד המיידיות - שי דרומי צילום: גילי יערי, 90 פלאש התורה מתארת אדם ההורג פורץ הנכנס לביתו ונמצא במחתרת )כלומר, חופר מתחת לקיר( ואומרת שהוא פטור מעונש. אך היא מסייגת ש"אם זרחה השמש עליו", הגיע הבוקר, אסור להורגו