שביעי

15.09.21 | ערב יום הכיפורים תשפ"ב | 456 גיליון שביעי | 32 לגליזציה - הלכה ומדינה כניעה לפשע, הכרה במציאות, או הגנה על ערכי ההומניזמ והחי רות? כל אלו המ תיאורימ אפשריימ של רעיונ הלגליזציה. מבחינה טכ נית, לגליזציה )התרה על פי חוק( מתייח ת לכל פעולה חקיקתית של הפיכת מעשה א ור למותר. עמ זאת, בהכללה אפשר לומר שבימינו מדובר בהתרת מעשימ מ וימימ - בדרכ כלל מימ, זנות, או הימורימ. מה יח ההלכה לחקיקה כזו? האמ יש לה מקבילות בהלכה? כיצד אנחנו, כמצביעימ יהודימ-דתיימ, אמורימ להתייח להצעות חוק כאלו, שמתי רות פעולות שליליות, לעיתימ מתוכ מטרה לצמצמ פגיעה חמורה יותר בחברה ובפרט? כדי לעמוד על היח שאמור להיות לנו, כיהודימ, לנושאימ כאלו, עלינו לבצע תהליכ דו-שלבי. ראשית, יש למצוא מקבילה הלכתית לרעיונות הלגליזציה בעולמ ההלכה. לאחר מכנ, יש לבחונ האמ ישנו מקומ להשוואה בינ לגליזציה הלכתית לבינ לגליזציה מדינית - ואמ כנ, מה אפשר ללמוד מההשוואה הזו. • אשת יפת תואר מקבילה הלכתית אפשרית ללגליזציה מדינית היא המקרה של מצוות אשת יפת תואר. מצווה זו מו פיעה ב פר דברימ, בתחילת פרשת ה עַל ָ֖ א לַמִּלְחָמ ֵ֥ י תֵצ Pִּ כי תצא: "כ יתָ ִ֥ ב Nָ כָ וְש ֶ֖ יכָ בְּיָד ֶ֛ וֹ ה' אֶלֹק ֞ יכָ וּנְתָנ ֶ֑ אֹיְב אַר ֹּ֑ ת יְפַת ת Nֶ ש ֵ֖ ה א ָ֔ בְי Nִּ בַּש ָ֙ ית ִ֙ וְרָא Qֹ ו P בְי Nִ ש ה". N Pָּ לְאִש ֖ לְכָ ָּ֥ הּ וְלָקַחְת ָ֔ ב ָּ֣ קְת Nַ וְחָש המצווה דנה במקרה שבו אדמ לוקח שבויה במלחמה וחושק בה. התורה קובעת כי לאחר שהאדמ לוקח אותה לביתו, יש דרה של פעולות שיש לעשות לפני שהאיש יוכל לבוא עליה. ראשית, עליה לבכות על מה שאיבדה במשכ שלושימ יומ ו"לגלח את ראשה ולעשות את ציפורניה", פעולה שרש"י מ ביר ככיעור מכוונ: "ועשתה את ציפורניה - תגדלמ כדי שתתנוול". הרמב"מ במשנה תורה מציג את הרציונל לפעולת הכיעור העצמי: "...כדי שתתגנה בעיניו, ותהיה עמו בבית, נכנ ורואה אותה, יוצא ורואה אותה, כדי שיקוצ בה". לאחר חודש הכיעור העצמי, ועד שנה לאחר היומ שבו הגיעה לבי תו, הוא יכול להציע לה להתגייר ולהינשא לו. אמ היא ת כימ, הוא יוכל לקחת אותה לאישה. בהתב על ההוראה ה ופית בפ וקי אשת יפת תואר: "לא תתעמר בה תחת אשר עיניתה", חלק גדול מהראשונימ פ קו שבזמנ הביניימ בינ השבי לש חרור א ור לו לפגוע בה או להתעמר באישה שלקח. מה משמעותה של מצווה זו? כמו בנ, אפשר לדבר על הצדדימ החיוביימ שבה. מדובר בשיפור אדיר במצבה ובחייה של שבויית מלחמה ביח לזה שהייתה מקבלת לו הייתה נשבית על ידי אדמ שאינו שומר תורה ומצוות, שכנ מצוות אשת יפת תואר למעשה מתפקדת כ"שכבת הגנה" נו פת על האישה השבויה, מעבר לזו שהייתה מקבלת לו הייתה שפחה כנענית רגי לה. עמ זאת, אי אפשר להתעלמ מה עובדה שהמצווה מתייח ת למצב שבאופנ עקרוני הוא לא מובנ מבחינה מו רית. מדוע הפעולה הזו מותרת מלכתחילה? מדוע שהתורה תתיר לאדמ לקחת אישה נוכרייה בשבי, לפגוע בחופש ובגופ של אדמ אחר שנברא בצלמ אלוהימ, וכל זה כדי ל פק את התאוות שלו? המו ר המיני של התורה, בכל נקודה אחרת, הוא מחמיר בצורה יוצאת דופנ. ההלכה גדושה באי ורימ והגדרות העו קימ בעולמ המיני. מדוע דווקא כאנ נפ רצת הגדר? הגמרא במ כת קידושינ עו קת בדיני אשת יפת תואר, ומביאה שתי גר אות למחלוקת העו קות בהיתר לכהנ לבוא על אשת יפת תואר. מאחר שחלימ עליו יותר אי ורימ מאשר אילו המוטלימ על אדמ מי שראל, יש ברה שמצוות אשת יפת תואר לא חלה עליו - כלומר שהיא תמיד א ורה לו. בשתי הגר אות הללו, הטיעונ המתיר מתב על האמירה הבאה: "לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע". ישנמ כמה וכמה ה ברימ לאמירה הזו. מתוכמ, נבחנ שניימ. שיטת רש"י ושיטת הרשב"א. רש"י משתמש בביטוי "מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטה בשר מ וכנת שחוטה אפ על פי שהיא מאו ה" - מעשה הביאה על אשת יפת תואר הוא שלילי, אבל תחת ט המגבלות ההלכתיות, הוא נעשה מת קבל על הדעת - "כשר אבל מ ריח". לעומתו, הרשב"א משווה את הביאה על אשת יפת תואר לאדמ שאחזו בו למו - אדמ שאוחז בו חשק לאכול בשעת צומ, ואמ הוא לא יכול הוא יבוא לידי כנה - לאדמ כזה מותר לאכול. כלומר, לשיטת הרשב"א, ברגע המ עשה, האדמ עצמו לא עושה שומ דבר רע - כי הוא לא בשליטה על מעשיו. שתי השיטות הללו מתיישבות בצורה בעייתית. שיטת רש"י נדמית כאילו היא מתייח ת לאי ור ההיפותטי על אשת יפת תואר כגזרה שאינ הציבור יכול לעמוד בה, ולכנ היא מותרת - אבל זהו תחומ שמלכתחילה עניינו גזרות ולא מצוות. לכאורה, במצוות דאורייתא אינ מקומ להתחשבות כזו. ואילו דברי הרשב"א נראימ כעומדימ ב תירה לא רק לתפי ות עקרוניות של בחירה חופשית, אלא למקרה פציפי של "בולמו " שעניינו יצר העריות, שהובא בגמרא ב נהדרינ. בנו פ לככ, ישנה בעיה שלישית המשותפת לרש"י ולרשב"א. הגמרא במ כת עבודה זרה דפ לו:, פו קת כי בעילת ארמית א ורה בהלכה למשה מ יני - רק בפרה יה. עצמ האי ור על קיומ יח ימ עמ נוכרייה הוא מדברי חז"ל. גמ רש"י וגמ הרשב"א התייח ו למצווה כמתירה דבר מה שהיה בעייתי בנ יבות רגילות - אבל מכאנ נראה שמלכתחילה לא היה אי ור עקרוני שיש להתיר. אמ כנ, כיצד ניתנ לפרש את דברי חז"ל שמצוות אשת יפת תואר ניתנה "כנגד" יצר הרע? אחת משיטות הפ יקה, שיכולה ל ייע בהבנת המקרה, אי אפשר להתעלם מהעובדה שהמצווה מתייחסת למצב לא מובן מבחינה מוסרית. מדוע הפעולה הזו מותרת מלכתחילה? ההלכה גדושה באיסורים והגדרות העוסקים בעולם המיני. מדוע דווקא כאן נפרצת הגדר?