שביעי

05.11.21 | א' בכסלו תשפ"ב | 461 גיליון שביעי | 8 שר ו ן ר ו ט ר sharonroter@gmail.com ……… בשנקינ, לא פחות גדלתי בתל-אביב, ולא יותר. אחר ככ בבגרותי גרתי במיליונ דירות שונות עד שהגעתי לפלורנטינ שב דרומ העיר. אחרי שהתחתנו הבנתי שאינ מצב שאני מגדלת ילדימ בבניינ שבחדר המדרגות שלו מחכות כל בוקר הפתעות שאפילו הנייר פה לא יכול להכיל. חיפשנו איזה פינת חמד מחוצ לעיר. משהו בשכירות - נעימ וירוק ובאותו תקציב )באותמ ימימ לא היית צריכ להיות בנ של רוטשילד כדי לשכור בש דרות רוטשילד( ולמרבה ההפתעה לא מצאנו משהו ראוי. לב ופ חברה טובה שלנו הציעה את הבית שלה ב ביונ. היה זה בית ישנ, פינת חמד כפרית וצנועה בינ טירות השכנימ. שמ נולדו לנו שלושה ילדימ, ושמ בי נו את תהליכ התשובה שלנו. החיימ במקומ חילוני שאינ בו קהילה אפשרו לנו להיות מאוד מדויקימ ומחו ברימ לעצמנו, ללא השפעות חיצוניות, לפי הקצב הנכונ והרצונ להתקרב ולהת קדש. היינו שמ מאוד לבד - לטוב ולרע, עד שבהריונ הרביעי ידעתי שימינו ב ביונ ה תיימו ושהגיע הזמנ להתקהל. כמה מעט ידעתי אז על העולמ הדתי בכלל ועל המגזרימ בפרט. בבית הכנ ת היו בעיקר עשירי ביונ, אנשימ מבוג רימ לרוב. הדתיימ שהכרנו היו החבר'ה שלנו שחזרו בתשובה וגמ כמה חבדניקימ דרכ הגנימ של הילדימ. וזהו. ב ופו של דבר הגענו לישוב דתי לאומי בלי לדעת מה זה אומר כלל. היומ אני שבע שנימ אחרי הנחיתה, ורק עכשיו אני מבינה כמה לא הבנתי. לפני שנה חזרתי ל ביונ להחזיר פר ל פריה שמצאתי. ישבנו קצת בגינת השעשועימ המושקעת )שמשמשת בעיקר את החוצניקימ כי ילדי ביונ לא באמת צריכימ גינת שעשועימ - יש להמ לונה פארקימ בחצרות הבתימ( כשלידינו פעולה של הצופימ. כאשר מה רבה הייתה הפתעתי ראיתי שהשבטימ מופרדימ. אזרתי אומצ ושאלתי את המדריכימ לפשר הדבר והמ ענו לי שאצלמ בשכבה הצעירה מפרי דימ בינ הבנימ לבנות. אינני יודעת אמ זה ככ בכל מקומ, אכ זה הרגיש לי טבעי ונורמלי, כי בגילימ הצעירימ הבנימ והבנות לא בדיוק מ תדרימ, אינ להמ את אותמ תחומי עניינ והמ בעיקר מפריעימ אחד לשני. זה גרמ לי להצטער עוד יותר על ככ שדווקא יל דיי שלי בבני עקיבא אינמ מופרדימ, על אפ שלפעמימ הילדימ מתחננימ לככ. אני מודה שבאופנ אישי לא ממש ה תדרתי עמ תנועות נוער בילדותי. לא הבנתי את הקטע שילד שגדול ממני בשנתיימ מצווה עליי לעשות כל מיני דברימ שלא תמיד בא לי. אבל אני גרתי בעיר הגדולה והיו שמ אופציות לפעי לות חברתית למכביר. בישוב זה אחרת, בבחינת אמ אתה לא שמ אתה לא קיימ. בהתחלה לא רציתי שילכו, אבל קשה להפריד את הילדימ שלכ מהחבר'ה, במיוחד כשהמ רוצימ לקחת חלק. אחר ככ גמ העברתי אותמ מחינוכ תורני נפרד לממ"ד מעורב. מערכ השיקולימ הוא כה בזכות ההפרדה מה רבה הייתה הפתעתי כשראיתי ששבטי הצופים מופרדים. זה גרם לי להצטער על כך שדווקא ילדיי בבני עקיבא אינם מופרדים, על אף שלפעמים הילדים מתחננים לכך מורכב ולא תמיד אפשר לדעת מה חשוב ממה. אני יודעת שלא בכל הישובימ מע רבבימ בינ המינימ, אכ צחוק הגורל הוא שמה שלא התאימ להמ בצעירותמ דווקא ממש מ תדר להמ בבגרותמ. אמ קודמ הייתה מגמה של ביחד, עכשיו כשהמ בוגרימ זה כבר דורש גבולות ברורימ. קרי, כשהמ לא רצו זה היה ב דר, אבל עכשיו כשהמ רוצימ זה לא ממש ב דר. כבר ילדימ גדולימ כיום, כשיש לי שלוקחימ חלק בארגונ ולומדימ אחריות ומנהיגות מהי, שנדרשימ להוות דוגמה )מה ששמ בצד את יצר המרדנות ומא פשר להמ להוציא את המיטב מהפוט נציאל הגלומ בהמ( אני יודעת להעריכ את התנועה ואת מה שהיא מעניקה. אכ עדיינ יש לא מעט דברימ הדורשימ תיקונ וארגונ מחדש, ואני ממש מקווה שזכותו • של רבי עקיבא תגנ עליהמ ועלינו. shutterstock איור: