שביעי

24.12.21 | כ' בטבת תשפ"ב | 468 גיליון שביעי | 6 שר ו ן ר ו ט ר sharonroter@gmail.com ……… המ ממלאימ אנחנו חיים ביחד, אותי, כמעט כחלק מיישותי. אני מת נחמת בהמ, מטפחת ומגדלת אותמ אפילו ללא רצונ כלל. לרוב אני אפילו לא שמה אליהמ לב, המ פשוט שמ מג רגרימ ומהמהמימ עמ כל נשימה ונשי פה. למי אני מתכוונת? לא לחיידקימ ולאמבות )כנ אני יודעת שיש מחקרימ שמצביעימ שהמ אלו שמחליטימ הכל על הקיומ שלנו( אני מתכוונת דווקא לרגשות האשמה. אני מתהלכת בעולמ בשדה זרוע בר גשות אשמה. חלקמ עדיינ נבטימ בתוכ האדמה שאני רק צריכה להשקות בכדי שירקיבו בתוכי ואז יבקעו ויצמחו בכיפ. אמ זה רק שיח אז הוא רדוד. אבל אמ הוא עצ, או עצ פרי או צמח מטפ אז אני אבודה בימ של אשמות. אני לא יודעת אמ זה עניינ נשי )גב רימ, יש לכמ רגשות אשמה?( משומ מה נראה לי שהשדה שלנו מטופח ומג וונ יותר, שאנחנו נוטות להיות גנניות מ ורות באופנ מוגזמ. ואחרי כל המליצות עכשיו בתכל' : מה זה השטויות האלו רגשות אשמה? ולמה יש לי כל ככ הרבה מהמ? אינ תחומ בחיי שהמ לא נוכחימ בו חיימ ובועטימ. זוגיות, קריירה, יצירה, בית, פרנ ה, עבודת ה' ושיא המגדל: אמהות. אני כל הזמנ בתחושה שאני לא מ פיק, לא ממש שמ, לא נוכחת במאה אחוז. הפער בינ הרצונ שלי - בינ האידיאל של הציור שלי על עצמי, של איפה שאני אמורה להיות - לבינ איפה שאני נמצאת הוא בלתי נ בל בעליל. בתוכו אני חיה עמ בליל של רגשות האשמה, כמו בעל חיימ נאמנ שמלווה אותי. אני שואלת את עצמי למה המנגנונ הזה קיימ? למה הוא כל ככ חזק ונוכח? כדי להיות אני מרגישה אשמה מ וגלת להכיל את הפער הזה. אני חיה את זה כדי לכפר על ה"לא" בקצת כנ. כדי להיות קצת יותר צדיקה - כי אמ אני מרגישה אשמה זה ימנ שאני לא משלימה עמ המקומ שאני נמצאת בו, זה ימנ שאני מודעת לככ שיש לי מה לשפר, שאני לא תמ אומרת "זה מי שאני וזה מה יש" אלא אני "על זה". אני אשמה משמע שאני עובדת בלנ ות להשתפר. תבינו, כשאני מרגישה אשמה אני מו דעת לככ שאני לא ממצה את הפוטנ ציאל שטמונ בי, אני לא תמ רשעית. כשאני אשמה יש הצדקה לקיומ שלי. כשאני אשמה אני באמת מאמינה שאני יכולה וצריכה להשתנות וזה יקרה ממש עוד מעט. ככ אני מתהלכת עמ המשא הכבד הזה על גבי יומ ולילה, לא באמת משפרת את עצמי אבל חיה עמ זה כמעט ב בבה. הרי אני אשמה, אז גמ אמ תבואו אלי בטענות אני כבר הקדמתי אתכמ. לא שאני מוכנה להכיל את הביקורת, כי היי, אל תצפו ליותר ממה שאני יכולה לתת ואינ דבר קשה יותר מאשר מודה באשמה אני כל הזמן בתחושה שאני לא מספיק, לא ממש שם, לא נוכחת במאה אחוז. הפער בין האידיאל של הציור שלי על עצמי לבין איפה שאני נמצאת הוא בלתי נסבל בעליל כשאתמ מצביעימ על החו ר הזה שאני במילא לא ובלת אותו, אבל לי כנ מותר לצפות מעצמי. וכל עוד אני שמ מתבו ת בהווה ושואפת למלא את החלל עד שאני ופ ופ אגיע להיות ב דר, אני אולי א כימ להיות קצת לא ב דר. יש לנו רגשות אז למה בעצם אשמה? תמ. זה לא באמת מועיל לאפ אחד כי חוצ מל בכ לנו את החיימ במ ווה של "לעזור לנו" זה רק מעכב אותנו מבאמת לעשות עבודה. מבאמת לה כימ להיות. מבאמת להבינ שזה כרגע מה שאפשר ובעזרת ה׳ )ורק בעזרתו( נזכה גמ לגדול ולהתפתח. רגשות אשמה זו הדרכ שלנו ל בנ את עצמנו ולדשדש • במקומ. רקומרת. shutterstock איור: