שביעי

31.12.21 | כ"ז בטבת תשפ"ב | 469 גיליון שביעי | 6 שר ו ן ר ו ט ר sharonroter@gmail.com ……… ורוצה להמשיכ כאחת שכותבת להתפתח ולגדול אני מקפידה ללכת מדי פעמ ל דנאות כתיבה. באופנ כללי אני מאמינה גדולה בלהמשיכ ללמוד, גמ וב מיוחד אמ אתה כבר נחשב "מקצוענ" ויש מאחורייכ רזומה מכובד. זה כמו אמונה, זה שריר שצריכ לפתח כל זמנ שאנחנו חיימ בעולמ הזה ואינ אפשרות "לשבת" כדי ש"לא יקפוצ עלינו רוגזו של יו פ". בחודשימ האחרונימ אני לומדת כתיבה אצל הבמאית והכותבת רמה בורשטיינ - אישה שהיא השראה מהלכת. יש אנשימ כאלו שלא משנה מה המ יוציאו מהפה המ מ קרנימ אותכ ואתה נדבק אליהמ כמו מגנט. ברשימה שלי יש את אביתר בנאי, שולי רנד ואת רמה בורשטיינ )ואולי עוד כמה ששכחתי י לחו לי המכובדימ(. ברגע שאראה פו ט או ראיונ איתמ - אני אשתה כל מילה בצמא. למה? אולי בגלל הכנות, העומק או העובדה שהמ אומנימ חוזרימ בתשובה ואני מרגישה שאנו חורשימ את אותו שדה. בשיעורימ עמ רמה אנחנו לומדות מה מניע דמויות או במילימ אחרות - מה מניע אותנו כאנשימ במובנ העמוק של המילה ואיכ לכתוב מתוכ שפת הלב. ה רט שלה "לעבור את הקיר" )למי שלא ראה - לכו וראו( מ פר על בחורה חוזרת בתשובה שהחתנ שלה מבטל את החתונה חודש לפני התאריכ, והיא דבקה בהחלטה להתחתנ ו"מכריחה" את הקדוש ברוכ הוא למצוא לה חתנ. ה אבטק ט של ה רט עו ק בשאלת האמונה, ואמ לדייק, הוא עו ק במרחב הפעוט שבינ להאמינ בתשעימ ותשעה אחוזימ, לבינ להאמינ במאת האחוזימ. את הדמות שלה לאורכ רמה מעבירה כל ה רט על ציר האחוז האחד הזה, עד שהיא מביאה אותה לרגע שבו היא יושבת על כי א הכלה באולמ החתונות, האור חות מקיפות אותה אבל חתנ אינ. הרגע הזה הוא הרגע שבו היא נדחפת לקבל את ההחלטה שהיא שוברת את הקיר ו"מתאבדת" לעבר האחוז האחד שח ר - להאמינ באמת ולא להרפות שקטנ על ה' להביא לה חתנ, אפילו ברגע הזה. לא אעשה פוילר ל רט ובכל מקרה זה לא באמת משנה בכדי להעביר את המ ר - כי בתכל' אני מרגישה שאני ממש אדמ מאמינ ומחזקת תדיר את אמו נתי בבורא עולמ, אני מדברת איתו, מש תפת אותו. משתדלת לא לנכ רק לעצמי את ההצלחות והכשלונות ולערב אותו בכל מהלכ של חיי, אבל האמ אני באמת מאמינה מאה? האמ אני מצליחה לעבור את הקיר של תשעימ ותשע האחוזימ? לאחרונה אני ממלאה לוטו. רק שני טורימ. אני יודעת, זה טיפשי, והאחוזימ אפ יימ אבל זה נותנ לי תקווה ונחמה. אני יודעת שה' יכול להמציא לי שפע מכל מיני מקומות אכ אני מרגישה שה פעולה הזאת בכל זאת מראה על כוונה מצידי. אבל, וזה אבל גדול, אני כל הזמנ מרגישה שאני לא מאמינה במאה שזה יכול לקרות לי. נכונ, על פי טבע מאמינה בעצמי לכל אחד מאיתנו יש את המקום הזה שבו הוא היה רוצה להאמין מאה. להאמין בילד שהוא יכול להתגבר על הקושי. להאמין בנישואים שהם יכולים לרדת מהשרטון שהם עלו עליו זה באמת כמעט ולא, אבל אני מאמינה במעל הטבע, ומאמינה שהכל יכול לק רות וקטנ על ה' לאפשר לי לזכות בלוטו )ולא כמו הבדיחה אני באמת ממלאה טופ (. אז למה אני לא זוכה? אולי בגלל האחוז האחד הזה בו אינני באמת עוברת את הקיר? יש את המקומ לכל אחד מאיתנו הזה שבו הוא היה רוצה להאמינ מאה. להאמינ בילד שהוא יכול להתגבר על הקושי ולמצות את הפוטנציאל. להאמינ בנישואימ שהמ יכולימ לרדת מהשרטונ שהמ עלו עליו. להאמינ בעצמנו שאנחנו יכולימ להגיע למקומות שלא חלמנו, להאמינ שהחולה תנצח את המחלה ות חיה, להאמינ שבאמת יגיע המשיח ויגאל • את כולנו. shutterstock איור: