שביעי

14.01.22 | י"ב בשבט תשפ"ב | 471 גיליון שביעי | 28 א מא תראי מה הבאתי", הדלת נטרקת בחו זקה, מעידה על התרגשות גדולה. מורנ, מנגבת את ידיה ויוצאת מהמטבח. מ ת כלת בחיוכ על בנה המזיע וה מוק מהחומ בחוצ, "קודמ כל אומרימ שלומ", מעירה לו ופורעת את שערותיו הבהירות בחיבה. "רגע, תראי משהו", הוא זורק את הילקוט לרצפה ומתכופפ אליו, מחטט ושולפ אבנ גדולה. היא מחייכת, "איזו אבנ יפה, אתה רוצה לצבוע אותה?" הוא מ תכל עליה במבט מרחמ, "לא, את לא מבינה כלומ. זה אבנ לזרוק על יהודימ". היא נושכת את שפתה התחתונה, "למה לזרוק אבנימ, זה מ וכנ, חמוד שלי", היא מלטפת את לחיו. הוא מרחיק את ידה, "ככה. כולמ עושימ ככה בחצר, מתאמנימ לזרוק הכי רחוק", הוא מ תכל עליה בעיניו הכחולות והגדולות, מושכ בכתפיו ומ כני את האבנ חזרה לתיק, "היומ אני הצלחתי הכי רחוק..." הוא מתאר במרצ איכ הוא זרק ופגע, מנ ה ללמד אותה טכניקות שלמד מהחברימ בבית ה פר. היא מ תכלת עליו וליבה מתכווצ, המילימ שלו כמו מנגינת רקע לזכרונות שעולימ לנגד עיניה, היא נזכרת, איך לפני עשר שנים, כשהכירה את האני, הרגישה שמצאה את אהבת חייה. הוא לא ביקש ממנה להתאסלם או לגור בכפר של המשפחה שלו. אבא שלה אמר בכאב, 'אחרי החתונה הכל ישתנה, הוא יהפוך למפלצת ואז תבואי עם הילדים שלך לבכות לנו'. היא התעלמה מדבריו. עד היום, אבא שלה לא רוצה לשמוע ממנה בכלל. הוא לא ראה את בנה אף פעם. אמא שלה בכתה בלי סוף ולא באה לחתונה, אבל הן מדברות מידי פעם בטלפון, ואז אמא שואלת אותה, 'איך הוא מתנהג אלייך? הוא מרביץ לך?' ונדמה שאמא מצטערת כשהתשובה שלילית. פעם אחרונה הן נפגשו בבית החולים אחרי הלידה. ההורים שלה הביאו אליה את דבי, שהתחתנה עם ערבי כדי שתספר לה כמה סבל היא עברה, ואיך החיים שלה הפכו לגיהנם. השיגו חוברות וסרטונים עם סיפורי זוועה על בנות שנפלו בידיים של בעל ערבי. 'או קיי', היא הסכימה, 'הם נפלו בידיים של בעל רשע, אבל האני', אמרה בפאתוס, 'הוא משהו אחר'. היא מבינה אותם, כל אחד רוצה שהילד שלו ילך בדרכו יהיה שייך לעמו. אבל היא לא רוצה לש נות את החיים שלה. בסך הכל האני, בעלה, אדם מתורבת ונעים, נכון שלפעמים הוא כועס מאוד ואז הוא קצת מסוכן. אבל יש גם יהודים כאלה. ואם היא נזהרת לא להרגיז אותו אז הכל טוב. החיים זורמים, הם גרים בעיר ישראלית מעורבת, יש כסף ופינוקים, יש להם בן חכם וחתיך שכולם אוהבים אותו, ועוד מעט תיוולד להם בת. אבל היא לא חשבה על זה. על החינוך של היל דים שייוולדו לה. על החברים שגורמים לבן שלה להיות מופרע, שהבן שלה יזלזל בחיי בני אדם, שהיא מגדלת מחבל קטן שעוד יפגע בעם שלה. לזה, היא לא מוכנה. המחשבה שהוא עלול לזרוק את האבן הזאת, האבן? 'הסלע' הזה על אחד מהעם שלה/שלו, ליבה מחסיר פעימה. // יפעת לוי אבן למחשבה תחרות החיבורים של ארגון להב"ה. המטרה שלנו בלהב"ה להקדים תרופה למכה, להגיע לנערות ולנשים לפני שהן מגיעות לכפר. לשם כך השקנו תחרות חיבורים, מאמרים, סיפורים הגמר! freepik איור: